תשעה באב היום

[גליה גינרמן]

תשעה באב היום

בס"ד מאמר שכתבתי באתר בת ישראל. תופעה מעניינת באה לידי ביטוי בישראל היום. כמעט תמימי דעים הם אזרחי המדינה שהמלחמה בלבנון היא "מן המוצדקות שבמלחמות". והקומץ שמפגין נגד המלחמה ובעד השלום, בעד שיחות שלום ונגד "טבח אזרחים תמימים חפים מפשע", כפי שהם מגדירים את מעשי צה"ל בלבנון, מוקעים מן החברה בשאט נפש. אפילו התקשורת מעלה על נס את המלחמה ותומכת בה, בניגוד לעמדתה הכמעט קבועה נגד כניסה ללבנון, נגד מלחמה במחבלים. ובממשלה, דבר שלא היה לו אח ורע, קם יו"ר האופוזיציה ומחזק את ידי ראש הממשלה ומעודד אותו להמשיך באותה מדיניות. העם מאוחד. לכאורה, אין טוב מזה, אך מצד שני, הבה ונבחון את תמונת המצב יותר מקרוב. חיילי צה"ל הפצועים, שאך זה רק היו בזירות הקרב הקשות, מתווכחים בלהט עם הרופאים וכמעט בורחים מבית החולים (חלקם אכן חתמו על טופס שחרור ויצאו, למרות אזהרות הרופאים) וחוזרים לשדות הקרב. חיילי מילואים שלא נקראו לבוא, עומדים בלשכות הגיוס ומבקשים להתנדב. שני האנשים היחידים שסירבו להתגייס למרות צו הגיוס שקיבלו, פורסמו לגנאי מעל גבי העיתון בשמם המלא ותמונתם פורסמה. כולם תמימי דעים שהמלחמה הזאת מוצדקת, שפה צריך צה"ל להיכנס ו"לעשות את העבודה". "אנחנו ננצח" הכריז בלהט ראש הממשלה, והסטיקר הנושא את הסיסמא כבר נראה על גבי מכוניות ברחבי הארץ. מה השתנה? מדוע לפתע המלחמה הזאת מוצדקת? מה קרה שלפתע פתאום כל העם קם מאוחד ומתנגד לאויב הרוצה לגרש את ישראל מאדמתם? מדוע מלחמת לבנון הראשונה לא היתה מוצדקת, ומדוע לא קם כל העם כנגד ערפאת וכנגד כל המחבלים בתוך ארצינו והכריז עליהם מלחמה? תמוה בעיני. אך ייתכן והתשובה לכך טמונה בעובדה שיש הרגשה כללית בציבור שהמלחמה הזאת היא נגד כל אחד ואחד מאיתנו, נגד זכותינו הטבעית לארץ ישראל. ואכן כך מצהיר נאסראללה, שהוא רוצה להכחיד את כל ישראל. ולמרות שכך הצהירו כל מדינות ערב כולל הרשות הפלשטינית, התעורר הציבור דווקא היום והחליט: "עד כאן".

 

[גליה גינרמן]

המשך

הסבר הגיוני לתופעה זו אין לי. ייתכן וזוהי תחילת ההתעוררות של עם ישראל, התעוררות שבאה מלמעלה. אך להתעוררות זו קמים מתנגדים רבים. רבים וחזקים. כי אם ניתן היה לקוות שהתחושה הטובה הזאת בצדקת המלחמה, שההתעוררות הזאת תזכיר לנו מאין באנו ומהי מטרתינו, תזכיר לנו מדוע ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, באיזו זכות ומה הם חובותינו כלפי זכות זו, הרי שבאים עניינים הסותרים לחלוטין את תופעת ההתעוררות הזאת וכמעט מבטלים אותה מכל תוכן. אומר יו"ר האופוזיציה, ומחזק את ידי ראש הממשלה במילים הבאות: "יש לנו צבא חזק, הצבא הזה הוכיח את עצמו במלחמת ששת הימים,הצבא הזה ינצח את נאסראללה!". אמירה שאין בה יותר מאשר הנבואה בתורה האומרת (דברים ח פסוק יז):"כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה". ובמקביל, טוען בלהט ראש הממשלה שהנה, רק נגמור עם נאסראללה ונחזור לפרויקט ההתכנסות, נושא שהינו שנוי מאוד במחלוקת בעם ישראל. אם כן אנו רואים מצד אחד כיצד עם ישראל מתקומם אל מול האפשרות שאויב ינסה לכבוש אותנו ולסלק אותנו מארצינו, ומצד שני עדיין מחזיקים באמונה הרופפת שפעולת ההתכנסות, בנוסח ההתנתקות מגוש קטיף ועקירת היישובים תביא מזור לפעולות הטרור אף על פי שמול עינינו ולנוכח הקסאמים הנופלים בחוצות אשקלון, ניכרת הטעות שבהתנתקות מחבל עזה. מצד אחד מבינים שארץ ישראל שייכת לנו בזכות ומוכנים למות על זה, מצד שני וללא כל קשר, ממשיכים לחיות באשליית השלום עם הפלשטינים. כיצד ייתכן דבר והיפוכו בתוכינו? כיצד ניתן להסביר את התופעה שמול עינינו? כל העיתונים מפרסמים מאמרים בעד המלחמה, דבר שלא זכור לדור שלנו. חכי"ם ערבים מוצאים ממליאת הכנסת בשל גינויים את המלחמה. נכון, הם קראו לשר הבטחון רוצח, אבל בשנים קודמות לא הוצא ח"כ ערבי בשל כך מהכנסת, וגם חכי"ם יהודים, ממפלגות שלום עכשיו ומרץ הקימו צעקות עם ניסוחים דומים ולא הוקעו אלא הפוך - כובדו מעל גלי התקשורת בכל עוז. איך זה שכתבת ברדיו, מראיינת ח"כ ערבי על התבטאותו בעד נאסראללה, לא דבר שכיח אצל חכי"ם ערביים ולא פעם ראשונה, והראיון כולו משטמה כנגד אותו ח"כ ערבי, עד שבסופו אומרת הכתבת "אני מאוד מודה לך, אך בעצם, איני יודעת על מה..."? אם כן, האם אכן קיימת התעוררות בעם ישראל?

 

[גליה גינרמן]

סוף

בחשבון הנפש הפרטי של כל יהודי קיים האלוקים. כל יהודי בנפשו פנימה יודע את הדרך לאלוקים, יודע להתפלל אליו. כשיהודי בצרה תמיד ישא עיניו השמיימה בתפילה רוגשת. ברגעים אלו של צער נעלמות כל הפילוסופיות אותן הוא חוקק על דגלו המכחישות את אלוקים, והוא יודע ומודע לכך שברגע שאין כל דרך בטבע שיכולה לעזור לו לצאת מצרתו, רק אלוקים יכול להיות בעזרו. יהודי, וגם זה שמכנה את עצמו כאתאיסט מושבע, לא יוותר על האפשרות להתפלל לאלוקים מתוך צרה, רק בגלל שדעתו סותרת את קיום האלוקים. ידוע שככל שהקדושה עולה, מתחזקת כנגדה הטומאה. כאשר הטומאה רואה שהקדושה עולה, היא מנסה בכל הכוח ובכל האמצעים הקיימים לרשותה להסות את הקדושה, לנתב אותה לכיוון הטומאה. וכך קורה שהאיחוד בעם בעד המלחמה הופך לנגד עינינו ככלי משחית בידי הטומאה השמה בפינו את המילים: "אנחנו ננצח" ו"כוחי ועוצם ידי" ומשכיחה מאיתנו את האלוקים. ודווקא מלחמה זו החלה שלא במקרה ביום שבעה עשר בתמוז, היום המציין את תחילת שלושת השבועות הנקראים גם "בין המצרים" והמסתיימים בתשעה באב שיחל היום בערב, וכאילו קוראת לעם ישראל להתעורר ולהתבונן בארועים שקרו לנו בכל הדורות בזמנים אלו. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל,בוטל קורבן התמיד בבית המקדש, הובקעה העיר בחורבן בית שני, התורה נשרפה והועמד צלם בהיכל. בתשעה באב החל היום בערב קרו ארועים קשים מאוד לעם ישראל במשך הדורות: ביום זה נגזר על יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ, אלא רק צאציהם בעקבות חטא המרגלים, חרב בית המקדש הראשון והשני, ביתר שנותרה לפליטה לאחר חורבן ירושלים, נלכדה אף היא ומליונים נרצחו ולא הובאו לקבורה, ירושלים נחרשה. מעבר לזה תמיד היו שבועות אלו קשים לישראל. תור הזהב של ספרד הסתיים ביום מר ונמהר זה כאשר גורשו צבאות השם בהמוניהם מספרד לנצח ורבים מתו בדרך. מאורעות תרפ"ט בהם נרצחו יהודים על ידי ערבים החלו בתשעה באב והובילו לטבח הנוראי שארע בחברון. ועוד ועוד. כולנו שואלים שזו תהא באמת המלחמה האחרונה, שלא נשלח עוד ילדים לשדות הקרב ולא יקרעו עוד משפחות, שנחיה בשלום בשקט ובשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אך את המלחמה הזאת עלינו לנהל לא רק נגד נאסראללה, אלא בעיקר כנגד האויב השוכן בתוכינו. הצד העיקש בתוכינו המתעקש עדיין להאמין בכוחי ועוצם ידי, למרות שכבר כולנו בוכים בתוכינו על כך שצה"ל לא ממש הצליח להרוס את משגרי החיזבאללה וקטיושות מתעופפות לכל עבר בכמויות גדולות יותר עוד מלפני הפסקת האש והורגות בנו חללים. דווקא היום, תשעה באב, גם אלה שנהגו להתעלם לחלוטין מיום זה ולהמשיך כרגיל כאילו דבר לא אירע, דווקא היום אולי כדאי שנתבונן, נעשה חשבון נפש אמיתי עם עצמינו, ולא ניתן לגאווה לנצח אותנו. אמנם כן, אנו גאים בחיילינו העושים מלחמתם באמונה ומתוך מסירות נפש גמורה, אנו גאים בצבא שדואג לאזרחים, וגאווה זו וזו בלבד היא גאווה ראויה. אולם גאווה בכוחינו אנו, גאווה ביכולת שלנו כביכול לנצח את האויב, גאווה הבנויה על אמונתינו שהשרדותינו בישראל למרות כל הנסיונות של מדינות ערב לגרשינו מכאן נובעת מכוחינו הפיסי בלבד, היא גאווה פסולה, היא גאווה שמורידה אותנו ומחלישה אותנו. נתבונן ונבין כיצד כל יום ויום שאנו חיים בתוככי ארץ ישראל, הוא נס גמור, כי בדרך הטבע לא ייתכן מצב בו מדינה קטנה כל כך מצליחה לשרוד אל מול צבאות ערב ולמול הטרור הפושה בנו, ובאותה מידה נשים אל ליבינו את הנסים בימים אלו, בהם נפלו ונופלים עדיין מאות טילים, רובם בשטחים פתוחים, וגם אלו שנפלו לבתים, נפלו לבתים ריקים מאדם ומעט מאוד אנשים נהרגו מהטילים הללו, ונפנים שהקב"ה הוא העומד לימינינו ומושיעינו מכל אויבינו. ויחד עם נצחוננו זה על האויב שבתוכינו, ירפו גם ידי אויבינו מחוץ ויחלשו והם יעלמו מן העולם, ויקויים בנו הפסוק (שמות יד פסוק יד): "השם ילחם לכם ואתם תחרישון". בשורות טובות!