תהום הנשיה
האלבום הראשון של ג'ודי סיל היה אלבום בכורה מושלם. היחיד שאני יכל לחשוב שמתקרב אליו הוא הפייפר של הפלוידים. הוא קבע רף כל כך גבוה, כמעט בלתי אפשרי, שאחריו חייבת היתה לבוא הנפילה.
נפילה? הצחקתם את סיל. אחרי שנתיים היא חוזרת לאולפן עם שירים חדשים. דייויד גפן מחליט, למרות הכשלון של האלבום הראשון, לתת לה צ'אנס נוסף ומממן לה פרויקט שאפתני ויקר. הפעם סיל לא לוקחת שותפים: כל השירים, הלחנים, העיבודים והתיזמור – הכל שלה. היא אוספת תזמורת של 30 נגנים וזמרי רקע ומנצחת על כולם כשהיא מבלה שעות ארוכות באולפן עד שהתוצאה משביעה את רצונה.
Heart Food מצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא מתעלה מעל האלבום הראשון של סיל. ומצליח להיות טוב ממנו.
אופטימיות, תקווה, ציפיה, אמונה - את כל אלה פגשנו כבר באלבום הראשון של ג'ודי סיל, וכולם נמצאים גם באלבום השני. אלא שכאן נוסף מרכיב נוסף: יאוש. המון יאוש. והיאוש הזה מרים את האלבום הזה לשיא שמעט מאוד אמנים הצליחו להגיע אליו.
האלבום הזה שואב אותך אליו, מטלטל אותך ומותיר אותך חסר נשימה.
גם באלבומה הראשון סיל נעה בין סגנונות שונים, שילבה קאנטרי, פולק, מוסיקה קלאסית, ג'ז... כאן היא לוקחת את הכל צעד אחד קדימה ומוסיפה R&B, גוספל, רוק ומה לא - אי אפשר לקטלג את האלבום הזה. הטקסטים, כמו באלבום הקודם, ספוגים באמונה דתית יוקדת אבל אם באלבום הראשון שלטו האופטימיות והתקווה כאן, כאמור נוסף היאוש.
Heart food מתחיל היכן שהאלבום הקודם הסתיים: ב There's a rugged road סיל חוזרת אל השילוב בין האמונה הדתית, המיסטיקה הנוצרית והמיתוס של כיבוש המערב ושל הרוכב הבודד (מוטיב שהופיע כבר ב The phantom cowboy וב Ridge Rider באלבום הראשון). בניגוד לאלבום הראשון, שם סיל דאגה להוסיף לכל שיר אלמנטים חיצוניים, שהרימו אותו למעלה, כאן היא דווקא שומרת על המבנה המסורתי של שיר פולק. אפילו הכינור כאן מנגן מוסיקת קאנטרי אופיינית (בניגוד לשירים באלבום הקודם שם המיתרים משכו לכיוון הבארוק או הרומנטיקה).
אלא שכבר בשיר השני סיל חוזרת "לסורה" ומפגיזה בפצצה של ממש.
The Kiss יוצר הקבלה מהממת בין טקס אכילת לחם הקודש (communion) ובין מעשה אהבה. יש בשיר הזה המון אירוטיקה בין השיטין שאי אפשר להאמין שאינה מכוונת:
Sun, siftin' thru the grey
Enter in, reach me with a ray
Silently swoopin' down
Just to show me
How to give my heart away
ובהמשך:
And lately sparklin' hosts
Come fill my dreams descendin' on firey beams
I've seen 'em come clear down
Where our poor bodies lay
Soothe us gently and say,
"Gonna wipe all your tears away"
השיר הזה הוא כולו זעקה לעזרה: לישו, לאלוהים, להמאהב. השירה של סיל יורדת ועולה אוקטבות ומדגימה את המנעד הגדול של קול הפעמונים שלה ונגינת הפסנתר – ללקק את האצבעות. אי אפשר שלא להתאהב בה. וכרגיל, סיל מוסיפה את הטוויסט כשבסוף תזמורת המיתרים מנגנת פיציקטו (בפריטה), טכניקה נפוצה במוסיקה הרומנטית של המאה ה 19, אבל בפולק? ראבק, אפילו ג'וני מיטשל לא חלמה לעשות דברים כאלה ב 1972.
The pearl הוא, לא פחות ולא יותר – קונצ'רטו לבנג'ו (!) ולתזמורת. אני לא חושב שמישהו אי פעם חשב לקחת את הכלי הזה, שכל כך מזוהה עם הקאנטרי האמריקאי ולעטוף אותו בתזמורת מיתרים סימפונית. סיל שוב עושה משהו כל כך מקורי, כל כך יוצא דופן ודוחסת את זה ל 1:56 דקות... המילים בשיר מזכירות קצת את The lamb ran away with the crown מהאלבום הראשון – סיל מדברת על איך אנחנו מחפשים את אותה "פנינה" יקרה, את האושר כשבעצם הוא נמצא בתוכנו. נדוש ? בנלי ? בוודאי, אבל מפיה של סיל זה נשמע כל כך אמיתי.
את Down where the valleys are סיל הגדירה כשילוב של R&B עם גוספל – שילוב שנשמע כמעט מופרך, אבל אצל סיל אין בלתי אפשרי. השיר מתחיל עם אקורדים שמזכירים את Only You של ה Platters כשפתאום משום מקום נכנסת מקהלה כנסיתית והשיר מסתיים כמו תפילה בכנסיה דרומית שחורה.
Soldier of the heart יוצא דופן באלבום ובעצם בין כל השירים של סיל. את תזמורת המיתר מחליף כאן Rhythm Section מהודק, במקום גיטרה האקוסטית מופיעה גיטרת סלייד ואל הפסנתר מצטרף אורגן המונד וסיל מראה לנו שאם היא רק רוצה היא יכולה לעשות רוק. גם השירה כאן היא יותר כוחנית, יותר רוקיסטית. סולו הגיטרה רק מוכיח שאצל סיל הכל הוא מבחירה: ההחלטה ללכת לכיוון הפולק והקאנטרי אינה נובעת מלחץ או מהכרח אלא רק מהחלטה שלה. עובדה – כשהיא רוצה היא עושה רוק מעולה בלי שום בעיה.
גם על The Phoenix ועל When The Bridegroom Comes אפשר לכתוב לא מעט, אבל עזבו. עזבו הכל, פנו לכם זמן ותלחצו על
הלינק הזה. האמת היא שחיכיתי עם הסקירה הזאת עד שהשיר יהיה זמין ב Youtube (אני מקווה שלא יורידו אותו), כי אם הוא היה הדבר היחיד שסיל היתה עושה עושה בחייה – היה מובטח לה מקום בגן עדן.
עשו לי טובה - תקשיבו לו לפחות שלוש פעמים לפני שתמשיכו לקרוא. אנא.
