Bumblebee74
New member
תשוקה
מניח את הכלים בכיור, ואחרי מחשבה קצרה מסדר אותם במדיח.
עובר דרך הסלון, אוסף את תיק העבודה שנשען על הספה ומניח אותו בחדר העבודה.
הנעליים נדחקות לתוך ארון הנעליים.
בדרך לחדר השינה, אוסף את החולצה שהוא פשט מעליו כשנכנס ומעיף אותה לסל הכביסה.
היא יושבת מול המסך בחדר השינה, שקועה מול תוכנית מוקלטת.
פלג גופה התחתון מכוסה בשמיכה דקה, היא לובשת חולצה דקה שמבליטה את קימורה.
היא ללא חזיה והבד הדק משרטט את מתאר גופה.
היא מרימה אליו את מבטה והוא נושק לשפתיה, הן רכות וחושניות.
היא חוזרת לשקוע בתוכנית וידיה מקפלות ומסדרות במיומנות את ערימת הכביסה שלפניה.
נכנס למקלחת, משהו מתעורר באזור חלציו, הוא תוהה אם ניתן לשגר מחשבות באמצעות גלי המחשבה.
אם היא תצטרף אליו למקלחת הוא נשבע שיאמין שהיכולת הזו קיימת בקרבו.
בעודו מתפשט הוא מדמיין אותה מתפשטת בחדר, מעיפה את בגדיה אל הרצפה.
מדמיין אותה נלהבת, עם חיוך שובב על שפתיה.
מדמיין את פטמותיה זקורות
את הרטיבות שמתעוררת בתוכה.
הדמיונות מביאים אותה לזקפה חזקה, המים החמים זולגים על גופו שוטפים את הסבון,
והוא נאבק בדחף לאחוז באיברו,
מצפה שהדלת תפתח והיא תופיע מבן האדים שממלאים את חדר הרחצה.
ואם הציפיה הזו לא תתממש, הוא רוצה לשמור את כל אונו לרגע שאחרי.
הרגע שאחרי,
מגולח, מי הקולון מרעננים וצורבים את עור פניו. יוצא עירום בהצהרת כוונות שאינה משתמעת לשני פנים.
האש שבוערת בו נכבית כליל כשהיא רק זורקת לעברו מבט תמה. דבר לא מתעורר בקרבה.
היא אפילו כמעט ולא מפסיקה להתעסק עם קיפול הבגדים ועיניה מוסיפות להיות נטועות במרקע.
היא מעירה משהו על כך שהוא שכח לקחת תחתונים.
הוא מתקרב לעברה, עדיין לא נואש, מקרב את איברו שקשה אך עדיין לא זקור.
היא משפילה לעברו מבט, ומפטירה בחוסר עיניין, "לא עכשיו..."
לא עכשיו, לא הלילה, לא מחר, לא השבוע. זה מה שהוא שומע במוחו ואיברו צונח כמו בלון מנוקב.
נפשו לא יודעת מנוח, אותו לבידו ממשיך לפעם בקירבו.
מתלבש, בוחר מכנס ג'ינס, עוטה על גופו חולצה שחורה ומכופתרת. מציץ לעברה.
היא שקועה בתוכנית ועושה רושם שיחד עם קיפול הכביסה היא מצאה לעצמה את נקודת השלווה.
פסגת הריגוש בהתהוותה.
הוא נושק לה שוב לשפתיה, הפעם התחושה בשפתיו כמעט מרירה, אבל היא אינה מרגישה דבר, היא רק מחייכת מופתעת וכלל לא מקשה כשהוא מודיע לה שהוא נוסע לפגוש חבר מהעבודה ושיחזור בעוד שעתיים לכל המאוחר.
היא מבקשת ממנו לקחת בדרכו את סל הכביסה הריק ולהניחו ליד מכונת הכביסה. והוא עושה זאת בשתיקה שאינה מסגירה את אכזבתו.
בדרך החוצה הוא מתלבט לרגע בין הרכב לאופנוע, אבל הלילה בא לו להתפרע ולכן הוא יוצא חמוש בקסדה ובמעיל עור.
הערב מקבל עכשיו תפנית של 180 מעלות. הוא שולח הודעה קצרה ומקבל תשובה חיובית.
הוא בדרכו אליה, חברה מהעבודה, גרושה. הערב הילדים אצל בעלה.
לה ממש לא משנה אם יש ערימת כלים בכיור,
אם משודר כרגע פרק הסיום של הישרדות,
אם מכונת הכביסה סיימה את הסחיטה,
או שיש כביסה שתלויה כבר יומיים על החבל.
היא יודעת להעריך רגעים אחרים.
היא יודעת להעריך תשוקה.
מניח את הכלים בכיור, ואחרי מחשבה קצרה מסדר אותם במדיח.
עובר דרך הסלון, אוסף את תיק העבודה שנשען על הספה ומניח אותו בחדר העבודה.
הנעליים נדחקות לתוך ארון הנעליים.
בדרך לחדר השינה, אוסף את החולצה שהוא פשט מעליו כשנכנס ומעיף אותה לסל הכביסה.
היא יושבת מול המסך בחדר השינה, שקועה מול תוכנית מוקלטת.
פלג גופה התחתון מכוסה בשמיכה דקה, היא לובשת חולצה דקה שמבליטה את קימורה.
היא ללא חזיה והבד הדק משרטט את מתאר גופה.
היא מרימה אליו את מבטה והוא נושק לשפתיה, הן רכות וחושניות.
היא חוזרת לשקוע בתוכנית וידיה מקפלות ומסדרות במיומנות את ערימת הכביסה שלפניה.
נכנס למקלחת, משהו מתעורר באזור חלציו, הוא תוהה אם ניתן לשגר מחשבות באמצעות גלי המחשבה.
אם היא תצטרף אליו למקלחת הוא נשבע שיאמין שהיכולת הזו קיימת בקרבו.
בעודו מתפשט הוא מדמיין אותה מתפשטת בחדר, מעיפה את בגדיה אל הרצפה.
מדמיין אותה נלהבת, עם חיוך שובב על שפתיה.
מדמיין את פטמותיה זקורות
את הרטיבות שמתעוררת בתוכה.
הדמיונות מביאים אותה לזקפה חזקה, המים החמים זולגים על גופו שוטפים את הסבון,
והוא נאבק בדחף לאחוז באיברו,
מצפה שהדלת תפתח והיא תופיע מבן האדים שממלאים את חדר הרחצה.
ואם הציפיה הזו לא תתממש, הוא רוצה לשמור את כל אונו לרגע שאחרי.
הרגע שאחרי,
מגולח, מי הקולון מרעננים וצורבים את עור פניו. יוצא עירום בהצהרת כוונות שאינה משתמעת לשני פנים.
האש שבוערת בו נכבית כליל כשהיא רק זורקת לעברו מבט תמה. דבר לא מתעורר בקרבה.
היא אפילו כמעט ולא מפסיקה להתעסק עם קיפול הבגדים ועיניה מוסיפות להיות נטועות במרקע.
היא מעירה משהו על כך שהוא שכח לקחת תחתונים.
הוא מתקרב לעברה, עדיין לא נואש, מקרב את איברו שקשה אך עדיין לא זקור.
היא משפילה לעברו מבט, ומפטירה בחוסר עיניין, "לא עכשיו..."
לא עכשיו, לא הלילה, לא מחר, לא השבוע. זה מה שהוא שומע במוחו ואיברו צונח כמו בלון מנוקב.
נפשו לא יודעת מנוח, אותו לבידו ממשיך לפעם בקירבו.
מתלבש, בוחר מכנס ג'ינס, עוטה על גופו חולצה שחורה ומכופתרת. מציץ לעברה.
היא שקועה בתוכנית ועושה רושם שיחד עם קיפול הכביסה היא מצאה לעצמה את נקודת השלווה.
פסגת הריגוש בהתהוותה.
הוא נושק לה שוב לשפתיה, הפעם התחושה בשפתיו כמעט מרירה, אבל היא אינה מרגישה דבר, היא רק מחייכת מופתעת וכלל לא מקשה כשהוא מודיע לה שהוא נוסע לפגוש חבר מהעבודה ושיחזור בעוד שעתיים לכל המאוחר.
היא מבקשת ממנו לקחת בדרכו את סל הכביסה הריק ולהניחו ליד מכונת הכביסה. והוא עושה זאת בשתיקה שאינה מסגירה את אכזבתו.
בדרך החוצה הוא מתלבט לרגע בין הרכב לאופנוע, אבל הלילה בא לו להתפרע ולכן הוא יוצא חמוש בקסדה ובמעיל עור.
הערב מקבל עכשיו תפנית של 180 מעלות. הוא שולח הודעה קצרה ומקבל תשובה חיובית.
הוא בדרכו אליה, חברה מהעבודה, גרושה. הערב הילדים אצל בעלה.
לה ממש לא משנה אם יש ערימת כלים בכיור,
אם משודר כרגע פרק הסיום של הישרדות,
אם מכונת הכביסה סיימה את הסחיטה,
או שיש כביסה שתלויה כבר יומיים על החבל.
היא יודעת להעריך רגעים אחרים.
היא יודעת להעריך תשוקה.
