תשומת לב של אב...
לאחר הפרידה, בבקור השבועי, תשומת הלב של "פרודי" היתה כולה לילדים. הוא לקח אותם אליו, נסע איתם לטייל, לסרטים, למסעדות,- בקיצור, הילדים הרגישו במעין קיטנה... שמחו וחיכו לימים עם האבא. לא עבר זמן רב, וכבר הוא ערב את חברתו בחייהם, וכך תשומת הלב שהיתה שלהם כמעט כחודש... עברה לחברתו. כל פעילות לוותה בנוכחותה,- וכבר לא יכלו לנהל איתו שיחות של ילדים - אבא, ולהנות מאהבתו אליהם. ולאחר הגרושין, המשיך ב"נורמה" הזאת. אחר כך נפרדו,- גרושי וחברתו, והוא התחיל בקשרים אחרים, פחות קבועים. הפעם נזהר שלא לצרף את בנות זוגו לתא המשפחתי שלו ושל הילדים ביום השבועי שלהם יחד. עכשיו, צמוד לטלפון בשיחות אינסופיות (כך מספרים הילדים). הבקורים אצלו מסתיימים בחזרתם הביתה כשהם עצבניים (אמא, הייתי עם אבא רק 10 דקות אתמול. כשהגענו אליו הוא היה צריך להגיע דחוף לאיזה מקום, ואחר כך, כשהוא חזר, הוא היה כל הזמן בטלפון). הבן הגדול העיר לו כמה פעמים, אבל קבל רק תגובות של כעס. אני הצעתי לו שינהל שיחה עם האב, שיסביר לו מה הוא מרגיש ביחס לבקורים האלה ולשיחות הטלפון,- אבל הבן שלי פוחד שעוד תגוהות של כעס. אני די מבולבלת. האם עלי להתערב? הלא אני כבר "מחוץ לתמונה"! אבל, לראות את הילד בכאבו,- זה די קשה.
לאחר הפרידה, בבקור השבועי, תשומת הלב של "פרודי" היתה כולה לילדים. הוא לקח אותם אליו, נסע איתם לטייל, לסרטים, למסעדות,- בקיצור, הילדים הרגישו במעין קיטנה... שמחו וחיכו לימים עם האבא. לא עבר זמן רב, וכבר הוא ערב את חברתו בחייהם, וכך תשומת הלב שהיתה שלהם כמעט כחודש... עברה לחברתו. כל פעילות לוותה בנוכחותה,- וכבר לא יכלו לנהל איתו שיחות של ילדים - אבא, ולהנות מאהבתו אליהם. ולאחר הגרושין, המשיך ב"נורמה" הזאת. אחר כך נפרדו,- גרושי וחברתו, והוא התחיל בקשרים אחרים, פחות קבועים. הפעם נזהר שלא לצרף את בנות זוגו לתא המשפחתי שלו ושל הילדים ביום השבועי שלהם יחד. עכשיו, צמוד לטלפון בשיחות אינסופיות (כך מספרים הילדים). הבקורים אצלו מסתיימים בחזרתם הביתה כשהם עצבניים (אמא, הייתי עם אבא רק 10 דקות אתמול. כשהגענו אליו הוא היה צריך להגיע דחוף לאיזה מקום, ואחר כך, כשהוא חזר, הוא היה כל הזמן בטלפון). הבן הגדול העיר לו כמה פעמים, אבל קבל רק תגובות של כעס. אני הצעתי לו שינהל שיחה עם האב, שיסביר לו מה הוא מרגיש ביחס לבקורים האלה ולשיחות הטלפון,- אבל הבן שלי פוחד שעוד תגוהות של כעס. אני די מבולבלת. האם עלי להתערב? הלא אני כבר "מחוץ לתמונה"! אבל, לראות את הילד בכאבו,- זה די קשה.
