הספר המעצבן הזה, הוא המראה
של החברה הישראלית. הכוונות הטובות, וההתנשאות הישראלית שנמשכת עד לעצם היום הזה. כל עלייה תמצא בסיפור הזה את עצמה.(בבה בלובה, החרוצה...היום). מה שמפליא אותי שאתה כבן יוצאי עיראק לא הבנת את המסר העיקרי וכוונת המשורר, לכן הבאתי כאן את קצה ניתוח היצירה הנוגע לדבריך מאתר של תיכון "מור" רעננה שמנתח את יצירתו של אלי עמיר והלמד ממנו יבין לאשורו את הספר,(ממליץ לעיין בכל הסיכום ומובטח לך שלא תתמה) בבקשה:
" הסיפור מעלה, כאמור בעיות של עקירה פיסית וחברתית, בעיות שבהסתגלות לתביעותיה של החברה הקיבוצית, שאינן אלא תביעות להיטמעות ולוויתור מתוך הכרה על עולם ישן של ערכים ושל מאוויים. הדרך הזאת חייבת להוליד מצוקות אנושיות, באשר היא מורה על נחיתות הבית בכל תחומי החיים. גם השם מוחלף בשם "צברי" מעיד על נחשלות בית אבא. תמורת המגורים, המזון והלימודים נתבעים הילדים לירוק לבאר, ששתו ממנה: להתכחש לאמונת ההורים המעוגנת בדת ולזנוח את מושגיהם החברתיים, התרבותיים והכלכליים של דורות רבים. הצעירים נקרעים בין התביעה להיאחז בדפוסי חיים חדשים לבין געגועיהם לבית ואהבת משפחתם, בין משאלתם להיות - כאבותיהם רופאים ועורכי דין לבין תביעת הקיבוץ לעבודת כפיים. התוצאה הבלתי נמנעת היא יחס דו ערכי לשני העולמות. בעייה אחרת המתגלית בעולמם של הצעירים היא גלוי הפער הקיים בין החזון לבין המציאות: בין האדיאה השוויונית בקיבוץ לבין הגשמתה בפועל. נורי וחבריו רואים בעליל, כי אין בקיבוץ שוויון: ילדי הקיבוץ, המכונים "האזוריים", זוכים ללבוש טוב משלהם, לאוכל אחר, ללימודים רציניים משלם ולהשתתפות בעבודה מבישה פחותה משלהם. לבעיית הצביעות אין פתרון בסיפור. על אף מאמצי המדריכים לצרף לתהליך הקליטה את חברי המשק ניכרת התנשאותם של ותיקים רבים. בחוסר פתיחות ובהתנשאות מואשמים בעיקר ילדי הקיבוץ, המתחנכים בבית הספר האזורי, שאליהם מבקש נורי להידמות. עולמם שונה לחלוטין, ואין הם מוכנים לפתוח בו צוהר לבני עליית הנוער: "הם היו חולפים על פנינו, כאילו היינו אוויר. אנחנו היינו סרים מדרכם, שלא ישגיחו בקיומנו". "בני אלוהים" - מכנה אותם מצול, חברו של נורי, ו"נסיכי העמק" האלה מסרבים לקים פעילויות משותפות עם חברת הנוער העיראקית. גם לכלל תגרת ידיים מגיעות שתי החברות, ונסיונות הפיוס מוליכים לניתוק חשדני מוחלט. כאשר נורי מברך בשם חברת הנוער את הקיבוץ בחג יובלו, הוא פורק את מרירותו בשלחו אצבע מאשימה כלפי אבות הקיבוץ: "אני חייב לומר, ואפילו ביום החג, שבדבר אחד נכשלתם קצת: ילדיכם לא יודעים איך לקבל עולים חדשים. הם מתנשאים, מזלזלים, מעליבים". רק נילי הצליחה למצוא מסילות ללב צביקה מן "האזוריים", הנושא אותה לאישה בהיחשף הריונה על אף לעג חבריו: "...חבריו של צביקה ממררים את חייו ולועגים לו. אם קודם הסתפקו בהתגרויות ובהצקות בפני שיש לו חברה עיראקית, עתה אמור, שנטרפה דעתו. שאם לא כן כיצד אפשר להסביר את נכונותו להתחתן עם עיראקית? כשראו, שכל זה על עוזר, הפחידו אותו בהוריה של נילי. סיפרו לו סיפורים מסמרי שיער על המנטליות שלהם, על פיגורם התרבותי, על דבקותם הנוקשה בדת ובמסורת". אף חוסר רגישות תרבותי מתגלה אצל חברי הקיבוץ: "המדריכים יוזמים הצגה חסידית, שתבוצע על ידי חבורת הילדים העיראקים, ואחר כך אין הם יודעים את נפשם מרוב צחוק למראם המגוחך של הילדים לבושי השטריימלים ולשמע מבטאם המזרחי בניגוני החסידים. כאשר מבקשת חבורת הצעירים למחות את עלבונה בהעלאת מחזה בערבית, אין איש בא לראותה. חוסר סובלנות לגילוי תרבותם האחרת מתגלה גם בתביעת המחנכים, שלא ינגנו את נעימותיהם המזרחיות, כשהם מלווים אותם בפריטה על עוד ובריקודי בטן. על המצוקות הטבעיות המלוות את גיל ההתגרות נרמז כבר לעיל, ואלה הוחרפו בשל אורח החיים הקיבוצי המתירני בהשוואה לנוהגיהם של הצעירים. הנערים, שאינם רגילים בקירבה מתמדת של נערות חשופות ירך במחציתם וחונכו לשמירת כבודה של נערה, חשים מצוקה מינית, ובאמת אהבתם הראשונה היא חיקה של נערה רומנייה או פולנייה מבוגרת מהם, שהיא מפתתם. אין הסיפור מטיח בפה מלא את כישלונה של החברה הקיבוצית בפניה, שהרי במיקרים מסויימים נוצר דיאלוג בין ילדי עליית הנוער לבין אנשי הקיבוץ, אך סיומו של הספר מעיד, כי המתחים, שהולד המפגש בין שני העולמות, עתידים ליצור קרע בנפשם של הצעירים, ולגילויו של זה יהיה המשך מעבר לעלילת הסיפור. "
הפרק האחרון בספר נקרא "תרנגול כפרות" - וכזה הוא שמו של הספר "תרנגול כפרות" משמש בשני מישורים בסיפור: במישור הריאלי ובמישור הסמלי. בראשון הוא מובא כרות ראש בידי נורי, הבא חופשה לפני יום הכיפורים אל השפחה שבמעברה. האם מודאגת, שמום שאין ידה משגת לקנות תרנגול לכפרות ולקיים את החג כהלכתו. אבל את מתנתו של נורי אין ההורים מוכנים לקבל בשל שחיטתו שלא על פי ההלכה. "תרנגול הכפרות" מטוען גם משמעויות סמליות: א. בדייחת מתנת הקיבוץ דוחה המשפחה את עולמו האחר של בנם - האת הקיבוץ - שבו איבד בנה את האלוהים ואת ערכי הבית. ב. דחיית הקיבוץ, כמוה כהטחת אשמה במימסד הפועל בבהילות ואטימות לשינוי מהיר וקיצוני של העולים החדשים, והם הופכים לתרנגול כפרות, דהיינו לשעיר לעזאזל למישגי הקליטה. ג. נורי וחבריו הם תרנגולי כפרות האמיתיים, משום שהם נושאים את צלקת המיפגש בין חברות מקוטבות. תלישותם זועקת את עלבונה. מעבר ליריעת הסיפור עתיד עלבון התלישות לבוא חשבון עם תנועת העבודה, שאימצתם בחיבוק דובי אל חיקה. סמלי הקיטוב של תרבויות שתי החברות עם הועד וריקוד היחיד של "המזרחיים", ושל החברה הקיבוצית - המפוחית, האקורדיאון, המוסיקה הקלאסית המערבית וריקודי הזוגות והמעגל. נורי מתפרק על צלילי העוד, שמשמיעם מצול במומחיות, אך מתעקש לפצח את רזי צליליה של המוסיקה "שלהם". סמל אחר הוא עץ הדקל הנטוע בחצר המשק, שנורי המספר קורא לו "
הדקל שלי": "הגעתי אל
הדקל שלי והתגלגלתי למרגלותיו פעם ועוד פעם". "סמוך למגדל רישרשו כפות הדקלים ברוח, וגם
הדקל שלי, קרוב, במגע יד ממש". הדקל הזה, שהגיבור מאמצו, הוא סמל להווייתו בקיבוץ. גזע הדקל הזה חלול מעט, וחיבורו לקרקע אינו איתן כשאר הדקלים. הגיבור משווהו לדקל, שעמד בחצר ביתו בבגדאד. הדקל ההוא היה דקל אמיתי:"לא כזה שאני שוכב תחתיו רופף, קצת חלול, לא מחובר טוב לאדמה, כמוני". את שמחתו ואת יגונו מחלק נירי עם הדקל שלו, ובהעיק עליו מחשבותיו, הוא טומן ראשו למרגלותיו בדשא שלידו. כשהוא זוכה בהישג משמח, הוא שם פעמיו אל הדקל שלו. בעלותו למגדל המים כדי להשקיף על משבצות השדות של המשק ועל ריבועי הערוגות של פרחי הקיבוץ, הוא ממהר לחפש את הדקל שלו כדי לחוש דרכו את חיבורו לקרקע. "כפות
הדקל שלי נעו ברחש ענוג. התגלגלתי במורד על הדשא, ושאפתי לקירבי את ריח האדמה". ....
המשך...
