תרומה לחיים
תמיד חלמתי מסיוטים. לא חשבתי על עצמי, תמיד אלה היו האהובים ביותר, שנים זו היתה סבתא שלי, אבל גם בתקופה ההיא חלמתי על אחיי, על אחרים, כשהוא הגיע, נקשרתי אליו, וכשהתחלתי לאהוב ולבטוח, התחלתי לחלום עליו. תמיד אמרתי לו, ועדיין אומרת לו אחרי כל חלום, שלא איכפת לי שיעזוב. אני יודעת שיכאב לי, אני יודעת שייקח לי זמן להתמודד, אך בכל מצב ורגע, זה הרבה יותר טוב מלאבד אותו. אני לא רוצה לאבד אותו ולהתאבל על כך שלעולם לא אוכל לראות אותו בעיניי, שהדיבור איתו יהיה רק בתוך עצמי, שהחיבוק יהיה רק זכרון, גם אם זה חיבוק של ידיד כמו פעם. הסיוטים האלה גורמים לי לבכות. אני עדיין לא מצליחה להתמודד ולהבין שמוות זה המשך של החיים. אני עדיין מתרגשת מכל מחשבה בהקיץ שאומרת "איבדת". מהו מוות עבורי? מעולם לא היה איכפת לי מהמוות של עצמי? למרות שחשבתי פעם להתאבד, תמיד מצאתי טעם שלא לעשות זאת, וכבר שנתיים שאני מוצאת טעם בכל שיעור שעברתי, בכל חוויה שעברתי, בכל תקופה שאהבתי. כבר שנתיים וחצי שאני אוהבת. את עצמי. באמת. כבר יותר משנה וחצי שאני אוהבת אותו. באמת. כבר יותר משנה וחצי שכל כך איכפת לי מאחרים, וכבר שנתיים וחצי שאני יודעת שלרובם באמת איכפת ממני. אז מהו מוות עבורי? פרידה. אבל אל סתם פרידה אלא לאבד חלק ממני. אני לא חושבת שאם הוא יעזוב אני ארגיש שאיבדתי חלק ממני. אבל אם אאבד, אאבד קצת (או הרבה) מעצמי. אז זהו המוות. ועם כל הסיוטים שלי, ידעתי, שלמוות צריכה להיות סיבה. ולא בגלל שיש גיל התמותה, ולא בגלל שלפעמים הורסים את הבריאות, ולפעמים אנשים לא אחראיים. למוות צריכה להיות סיבה, והיא: לתת חיים לאחרים. קיבלתי סוף סוף את היכולת לתת חיים. בעתיד. וכשהוא יקבל את היכולת שלו, אולי הסיוטים יפחתו. אני.
תמיד חלמתי מסיוטים. לא חשבתי על עצמי, תמיד אלה היו האהובים ביותר, שנים זו היתה סבתא שלי, אבל גם בתקופה ההיא חלמתי על אחיי, על אחרים, כשהוא הגיע, נקשרתי אליו, וכשהתחלתי לאהוב ולבטוח, התחלתי לחלום עליו. תמיד אמרתי לו, ועדיין אומרת לו אחרי כל חלום, שלא איכפת לי שיעזוב. אני יודעת שיכאב לי, אני יודעת שייקח לי זמן להתמודד, אך בכל מצב ורגע, זה הרבה יותר טוב מלאבד אותו. אני לא רוצה לאבד אותו ולהתאבל על כך שלעולם לא אוכל לראות אותו בעיניי, שהדיבור איתו יהיה רק בתוך עצמי, שהחיבוק יהיה רק זכרון, גם אם זה חיבוק של ידיד כמו פעם. הסיוטים האלה גורמים לי לבכות. אני עדיין לא מצליחה להתמודד ולהבין שמוות זה המשך של החיים. אני עדיין מתרגשת מכל מחשבה בהקיץ שאומרת "איבדת". מהו מוות עבורי? מעולם לא היה איכפת לי מהמוות של עצמי? למרות שחשבתי פעם להתאבד, תמיד מצאתי טעם שלא לעשות זאת, וכבר שנתיים שאני מוצאת טעם בכל שיעור שעברתי, בכל חוויה שעברתי, בכל תקופה שאהבתי. כבר שנתיים וחצי שאני אוהבת. את עצמי. באמת. כבר יותר משנה וחצי שאני אוהבת אותו. באמת. כבר יותר משנה וחצי שכל כך איכפת לי מאחרים, וכבר שנתיים וחצי שאני יודעת שלרובם באמת איכפת ממני. אז מהו מוות עבורי? פרידה. אבל אל סתם פרידה אלא לאבד חלק ממני. אני לא חושבת שאם הוא יעזוב אני ארגיש שאיבדתי חלק ממני. אבל אם אאבד, אאבד קצת (או הרבה) מעצמי. אז זהו המוות. ועם כל הסיוטים שלי, ידעתי, שלמוות צריכה להיות סיבה. ולא בגלל שיש גיל התמותה, ולא בגלל שלפעמים הורסים את הבריאות, ולפעמים אנשים לא אחראיים. למוות צריכה להיות סיבה, והיא: לתת חיים לאחרים. קיבלתי סוף סוף את היכולת לתת חיים. בעתיד. וכשהוא יקבל את היכולת שלו, אולי הסיוטים יפחתו. אני.
