תרגיל דימיוני.
דמייני לך, אמר לי פינג אתמול אחרי ששוב עלה נושא הטיפולים מההיבט יחסי רופא מטופלת, דמייני לך שהמצב הפוך. שעל מנת שנוכל להיות הורים, אני צריך לעבור טיפולים... יש אישה שצריכה להוציא ממני זרע, צריכה לגרום לי לזיקפה על מנת לעשות זאת (לא חשוב כרגע איך
, תדמינו לבד, אבל זה קשור לפעולה שנעשית בין בני זוג בלבד
) ואת, בתור בת זוגי הנאמנה, עומדת מהצד ורואה את הפעולה הזו, רואה אותי מתפשט ונשאר חשוף בחלק התחתון, אותו החלק שאני חושף רק לך, החלק שאיתו אנחנו ממצים את אהבתינו. האיבר שהכי מתרגש מאהבה שלנו, אחרי הלב. ואותה מתיחסת לחלק הזה כאילו שלה הוא. האיברים האינטימיים שלי עכשיו בידים שלה. מול המבט הבוחן שלה. וזו פעם היא, ובעבר הייתה גם אחרת, וכשמגיעים לשלב ההפרייה עצמה אז יש גם אחיות ומרדים בחדר. וזה לא פעם אחת, אלא פעולה שחוזרת על עצמה, כי בסופו של דבר אנחנו לא מצליחים להרות. איך היית מרגישה, הוא שואל אותי? היית יכולה לקבל את זה כפשוטו? כמובן שזה דבר שהיינו עושים כי אנחנו רוצים ילדים, וצריך אבל איך היית מרגישה עם זה? אז זהו, זו הייתה השאלה שלו. השאלה נבעה מכך שהנושא הזה, מה בין מטופלת לרופא שלה, עולה לא מעט אצלנו. אז נכון שאין כאן הקבלה מוחלטת, אבל אני חושבת שלחפש הקבלה מלאה זה לטמון את הראש בחול. לא הייתה לי תשובה. ביני לבין עצמי אני חושבת שקרוב לוודאי הייתי מדסקסת את זה איתו לא מעט, אולי אפילו הרבה יותר ממה שהוא עושה זאת איתי. (כמובן שאני מודה בזה רק עכשיו
כשהוא "לא רואה") ואולי בכלל לא הייתי מסוגלת לקבל את הרעיון הזה. ובעצם אני בכלל לא יכולה להתחיל לדמיין את זה (ולא רק בגלל שזה באמת לא מציאותי) אני? אתן למישהי אחרת לגעת ב'רכוש' שלי? ועוד להיות שם איתם? (לא בעצם עדיף להיות שם איתם מאשר לא להיות שם איתם) בקיצור. מה אתן אומרות? מצליחות להפעיל את הדימיון? מצליחות להבין קצת יותר טוב את מה שעוברים הגברים שלנו? מצליחות להבין איך הם עומדים בזה? כי אני לא לגמרי משוכנעת שהייתי יכולה לעמוד בזה.
דמייני לך, אמר לי פינג אתמול אחרי ששוב עלה נושא הטיפולים מההיבט יחסי רופא מטופלת, דמייני לך שהמצב הפוך. שעל מנת שנוכל להיות הורים, אני צריך לעבור טיפולים... יש אישה שצריכה להוציא ממני זרע, צריכה לגרום לי לזיקפה על מנת לעשות זאת (לא חשוב כרגע איך
