תרגול.

[עינתיתי]

תרגול.

כשאני מתרגלת מול הקיר בבית, מה שמיינד רואה זה קיר לבן והרבה שקט, מקסימום רשרושים קלים. אז המיינד מתחיל להשתעמם ויוצר לעצמו מחשבות להתעסק איתם, מחשבה באה, מחשבה הולכת, לפעמיים נשארת לביקור ארוך ולפעמיים יותר קצר. ניסיתי לתרגל בחוץ בגינה, נוכחתי לראות שהמיינד עסוק בלשמוע את הילדים משחקים, השכנות מדברות, הציפוריים רבות על העצים, ואז לא נוצרו מחשבות כי המיינד היה עסוק ומאותגר להיות ער ולשים לב לכל המתרחש. אתם חושבים שזה גם מיינד צלול? כי למעשה הוא ריק חוץ ממה שהוא רואה ושמוע. מה שרואים זה מה שיש לא? הקיר לבן והריצפה חומה. יש טוב ויש לא טוב בין התירגולים ושצגתי כאן לדעתכם? בברכה,

 

[darmha]

תרגול - כלבלב../images/Emo107.gif

מורה מדיטציית ויפאסנה בשם יוסף גולשטיין JOSEPH GOLDSTEIN מארה"ב [מעניין אם הוא יהודי?] דימה פעם את הישיבה במדיטציה ללנסות לאמן גור כלבים לשבת. גור הכלבים זה המיינד החושב שלנו. הוא רץ לפה, מדלג לשם, מקשקש בזנב ומרחרח דברים, ובאופן כללי מתנהג בהתאם לטבע שלו. תרגול מדיטציה אומר להחזיר את הגור אלינו כשאנו אומרים לו "שב". למשל, כמו שתארת, בזמן שאת יושבת, בין אם את עושה מדיטציה או סופרת או כל טכניקה אחרת, פתאום נכנס זרם מחשבות, הגור הלך לטייל בחיפה, או לסרט שראית אתמול או לדברים שאת צריכה לעשות. במקום ללכת אחרי הגור לכל מקום שהוא מתרוצץ, את מרימה אותו בעדינות ומחזירה אותו לתרגול שלך [נשימות מנטרה וכד'] עם הזמן, הגור לומד להיות איתך. לא שיש משהו רע בטבע של הגור - זה פשוט אחרי שאת רודפת אחריו יום אחרי יום, מה באמת נשאר לך ביד? היכולת הזאת "לשבת" היא הבסיס לכל טכניקות המדיטציה באשר הם. יש אנשים שסופרים נשימות, יש אנשים שעושים דימיון מודרך, יש אנשים שעושים מנטרה. זה לא משנה איזו טכניקה את משתמשת, המכנה המשותף שלהן הוא זה: הן אינן דורשות מחשבה. כמו שאמר פעם לאו טצו:"המחשבה הולכת רק עד לאן שהיא מבינה" זן שואל: "ואז מה?" זאת שאלת מיליון הדולר.

 

[שם של משתמש]

אני דווקא מתייחס לדברים שאני שומע

ורואה בצורה מודעת ולא שיפוטית, והופך את זה לחלק מהתרגול. אצלי לא כלבלב אלא יותר מגב

כמו טיפות גשם שנאספות על החלון הקדמי במכונית, והמגב של המודעות מנקה את זה כל פעם. השאלה במשל הזה היא האם ייפסק הגשם אי-פעם (שאלה אקטואלית ד"א

) ואז מה? בעיקרון התרגול שלי הוא מודעות. הדוגמה של הכלבלב נכונה בכך שהכלבלב הוא שלנו ואנחנו לא כועסים עליו אלא פשוט מרגיעים אותו. כפי שאני רואה את זה המודעות יכולה לגדול ולפרוח עד שלא יהיה בכלל טעם לכלבלב לברוח (חרוז 1). או במילים אחרות הבית שלנו יהיה כל כך גדול ומפואר עד שהגור יפסיק להיות כלב בר (חרוז 2) ויתחיל להתנהג כמו כלב בית. אולי.

 

[boomshiva]

טבע ההקשבה

זה לא עניין של טוב או לא טוב. שני אלה הן עדיין בתחום המחשבה. לפני שנדבר על מחשבה, אפשר להגדיר אותה. מחשבה היא ידע. ידע אגור בזכרון. לכן מחשבה היא תגובה של הזכרון. כלומר, תגובה של העבר (זכרון) להווה. לכן, כשאת אומרת שהמיינד עסוק בלשמוע ולראות - נשאלת השאלה האם המיינד עסוק במתן פרשנות למה שהוא רואה. כלומר, האם הזכרון שלך מגיב למה שאת רואה (שזו בעצם מחשבה). האם ההקשבה מערבת זכרון (כלומר מחשבה) או שהיא נקיה מהעבר ונמצאת רק בהווה. למעשה הקשבה אמיתית היא מהות הזן. הקשבה ללא זכרון - ללא עבר.

 

[עינתיתי]

הקשבה..

כשאני רואה את הילדים משחקים, אז רואה את הילדים משחקים אבל לא זכרון כמו שכתבת, יכול לעלות בתוך כל ההקשבה הזאת רגש או תחושה כמו חיוך כשהילד נפל עם הכדור, או כעס כשהשכנה צעקה, כלומר לא נשארים בריק ואז נשאלת השאלה אם יש מצב להקשבה אמיתית כמו שציינת שהיא מהות הזן. המבט וההקשבה שהתכוונתי אליה זה כמו שעכשיו אני אשאל אותך מהיא צבע המקלדת שאתה מקליד עליה, מה שאתה רואה זה מה יש ללא פרשנות. אפור זה אפור.