תרבות ? עולם ? איפה ?

[Mנטה]

תרבות ? עולם ? איפה ?

ידיד שלי חזר אחרי כחודשיים בבלקן. חודש הוא היה בבולגריה ואחרי זה שייט בין יוון אלבניה ובולגריה. הבן אדם אחד כזה שמטייל הרבה, תרמילאי בדם. אחד שנוסע בטרמפים, הולך לכפרים הכי נידחים כדי לראות את המקומיים וכו' הוא חזר ואמר לי "את יודעת משהו, אין היום יותר טעם בטיולים. ממילא כל המקומות נראים אותו דבר. מגיעים לכפר הכי נידח והתושבים אוכלים מקדונלדס ורואים תוכניות בידור אמריקאיות". חבל.

 

[טללי בוקר]

רמת ציפיות ונקודת מיקוד

מלים רבות כבר נאמרו על הגלובליזציה שהופכת אותנו לכפר אחד בו כולם אוכלים מקדונלד ורואים סרטים של בראד פיט, אבל מתחת למעטה הזה מתגלה תוכן שמבדיל תרבויות זו מזו והשאלה היא במה אנו מתמקדים. קיימת בעיה כשאדם שיודע עברית ואנגלית מטייל באלבניה, יוון ובולגריה כי אלה ארצות בעלות אחוז נמוך של דוברי אנגלית ועל כן לא ניתן להיכנס לעולם הפנימי של האנשים ונאלצים להישאר ברמה של מה שקורה בחוץ, ובחוץ אוכלים מקדונלד. לא מזמן הייתי בטורקיה, יש גם שם מקדונלד, אבל בעיירה בה יש מקדונלד יש גם מסגד ויש בית קפה ויש כיכר עם משחקים לילדים, אז חלצתי נעליים ונכנסתי למסגד והתיישבתי ישיבה מזרחית והבטתי סביב בשקט והקשבתי למתפללים, ואחר כך יצאתי, נעלתי את הנעליים וניגשתי אל בית הקפה שממול והזמנתי בעזרת חמש המלים שלמדתי ספל תה (חמש מאות אלף לירות טורקיות) והסתכלתי על האנשים ששיחקו מסביב שש בש וניהלו שיחות בטורקית, וממש לא הרגשתי באותו רגע שכל המקומות נראים אותו דבר אחר כך אספתי את הילדות ששיחקו בינתיים בגן המשחקים והלכנו לאכול גלידה, היו שם שלושה קיוסקים וכולם מכרו גלידות של נסטלה (זה נוח כי הילדות יודעות בדיוק מה הן רוצות) וחזרנו לאכול את הגלידות בכיכר עם המשחקים. הכיכר נמצאת בדיוק באמצע בין בית הקפה ההוא עם השש בש לבין דוכן הגלידה ומי שיושב שם יכול לבחור במי משניהם הוא מסתכל, במה הוא מתמקד.

 

[איזבלה גרדנר]

הכון מאוד

חוץ מזה, תגיגי לידיד שלך שמקדונלדס משתנה מארץ לארץ: בישראל יש המבורגר על האש, בהולנד יש קציצות גבינה ומיונז עם הצ'יפס ובהודו הקציצה עשויה בכלל מבשר כבש. לכאורה זה נראה אותו הדבר אבל בפועל ישנם הבדלים גדולים. הייתי בבלקנים ואם כבר אוכל מאוד הרשים אותי המפגש בין מזרח למערב: למשל איך מגישים שם קפה טורקי חזק ביחד עם עוגות וינאיות מלאות קרם.

 

[Tonjin]

מה לעשות, זה העולם שאנחנו חיים בו

אז חוץ מלהתלונן על הדמיון חוצה הגבולות אפשר לנסות ולשים לב שלמרות החזות הדומה יש תמיד הבדלים שיכולים ללמד אותנו לא מעט, המקדונלד שמצויין למעלה הוא דוגמא טובה, בנוסף למה שאיזבלה הזכירה ביוון אתה יכול להזמין שם גם קפה תורכי חזק אלא שהוא נקרא מק'גריק, בישראל ישנם סניפים שלא מגישים צ'יזבורגר (לנו אולי זה נראה טריוויאלי אבל זה כנראה בגלל האתנוצנטריות...

), באלסקה מגישים מק'נאגטס סלומון (שלפי השמועה דומים באופן מחשיד לאלו מהעוף...), בצרפת מוכרים בירה לצד ההמבורגר וביפן הספצאליטה המקומית כוללת לפעמים עוף-טריאקי וקציצת-דג ברוטב ווסאבי... בארה"ב הייתה תביעה לפני כמה שנים כשהתברר שמוסיפים שם לצ'יפס חומר תיבול שמיוצר מבקר... התביעה לא הגיעה בשם איגוד הצמחונים אלא ע"י אינדיבידואל הינדי... ןכל זה רק לגבי מקדונלד, אם יוצאים לרגע מקשתות-הזהב ומביטים סביב ישנן דוגמאות לרוב... נכון שהיפניות כולן מסתובבות תמיד עם תיקי לואי-וויטון, אבל מעניין לראות שהן עושות את זה גם כהן לובשות קימונו... נכון שהפרסומות (בשחור-לבן אגב, או שזו הייתה הטלוויזיה) באפריקה הן לאותן אבקות-כביסה שראיתי שבועיים לפני זה בארה"ב אבל באפריקה הראו את עקרת-הביית כורעת ליד הנהר כדי להשתמש בהן... היה גם מדהים לראות את החברה של חבר שלי, ניו-זילנדית צמחונית אדוקה ובעלת אמות-מידה 'היפיות ניו-איג'יות' חוצות עולם, חוצה את הכביש למסלול השני כדי לדרוס פוסום תמים שעבר שם במקרה או עוזבת את כוס תה הצמחים על המרפסת כדי לרוץ פנימה להביא את הרובה כדי לירות בפוסום אחר שאתרע מזלו לעבור שם במקרה.. את התהליכים הטבעיים שהעולם עובר קשה לעצור, אבל אפשר לנסות ולעצור את עצמו ולהסתכל.. עדיין יש המון שוני רק שהוא כנראה לא במקומות שהיינו רגילים לראות אותו קודם...

 

[Tonjin]

עצמו=עצמנו (שורה לפני אחרונה)

 

[Mנטה]

גמני מייד חשבתי על תורכיה

אני במיוחד זוכרת את הכפר שהתאכסנו בו סמוך לפמוקלה. הפמוקלה -למי שלא מכיר- הוא אחד האתרים הכי שווים בתורכיה, מתוייר קשות ומרהיב ביופיו. יש שם גם בריכת מים חמים טבעית שפעם היה בה ארמון רומי אז שוחים מעל עמודים עתיקים וגם בריכות המלח המדהימות שמשתפלות מההר כלפי מטה וגם בהן יש מפלים ושיואאאאאו זה כל כך כל כך יפה ! עוצר נשימה ממש. אולי הדבר הכי יפה שראיתי בחיים. אני מתעכבת לתאר את זה כדי שתבינו כמה זה מקום מרכזי ומתויר. רוב התיירים ממשיכים מהפמוקלה הלאה, אנחנו התאכסנו בעיירה/כפר שמתחת לאותו ההר. זה מקום עם מעט מאוד בתים וכמה מלונות, אני מניחה שרוב התיירים נשארים במלון. אבל אנחנו אחרי כל היום עוצר הנשימה הזה עוד רצינו להסתובב והלכנו לשבת בבתי התה שבכפר. במרחק של חמש דקות הליכה מהמלון שהינו בו, ישבנו בבית התה של הכפר, שבו רק גברים משחקים משחקי שולחן כמו שש בש, רמי קיוב, שחמט וכו' שותים שם כמעט רק תה (פה ושם קפה) עם קוביות סוכר והמקום פתוח עד חצות, אולי קצת יותר. הלכנו אחותי ואני עם המדריך שלנו וישבנו לשחק. הוא סיפר לנו שבערים כבר יש בתי תה מודרניים יותר שאליהן גם נשים הולכות, ככה ישבנו בחוץ קצת רחוק מכולם כדי לא לפגוע באף אחד. אפשר היה להרגיש את ההוואי גם בלי להבין את השפה. מקום לחלוטין תורכי במרחק חמש דקות הליכה מהמלון. לא הרגשתי שראיתי פעם מקום כזה או שחייתי איי פעם בתקופה כזאת, זה הזכיר לי סרטים איטלקיים ישנים. אולי ההבדל זה שהם מוסלמים. לא יודעת. גם באיסטנבול הרגשתי שלמרות שזאת עיר גדולה באירופה היא שונה מכל מה שראיתי עד כה. אחחחחחח איזה ארץ מדהימה. גרם לי נורא נורא להצטער שאין לנו קשרים ידידותיים עם השכנים. פתאום לראות תרבות מוסלמית מתונה ואת היופי שלה...... חבל.

 

[קלה ונחרצה]

ואני חשבתי מיד על הבדואים

מאהל בדואי. אופניים חונים בצד. טרקטור. מכונית (=חלקי 'חילוף' מורכבים מחדש). עולם הולך ונעלם. וכך גם היתה ההרגשה בקניה. מצד אחד היה נפלא שיכולתי לדבר עם אחד המקומיים באנגלית, ואפילו לדבר איתו על מונחים ומילים לטיניות. כן. כן. (פלא שיידיש הוא לא ידע). ומצד שני, פעם הגענו למשפחה מבודדת ממש מהמסאי מרה, והמילה היחידה שזקן השבט אמר לי היתה 'ציגרטה'. לצערי, גם שם לא הסתובבתי עם אביזר זה. למרות שלא הצלחנו לדבר, הם נתנו לנו להיכנס לבתים שלהם (ולא שהצלחתי לראות הרבה בתוך הבית, כי העשן שעלה מהטאבון שבתוך הבית הפעיל אצלי את כיס הדמעות) יחד עם העגלים כמובן. וזו היתה חוויה ייחודית, כי שם כן הצלחנו לראות אותנטיות. למרות שהיה ברור שאנחנו לא המבקרים החוצניים הראשונים שהם פגשו.

 

[איזבלה גרדנר]

ואני חשבתי על אמא של חברה

יהודיה אמריקאית שהתאוותה שנים רבות לבקר בארץ אך הביקור הסב לה מפח נפש כשהתברר שלא רק שיש פה מקדונלדס אלא גם שהפסקנו לרכב על חמורים ולשאוב מים מהבאר. קידמה פויה.

 

[renjintso]

אני שומעת את הפזמון הזה

בערך פעם ביום. ועדין לא הצלחתי להבין את הטענה הזאת. התרמילאים בדם אלה תמיד נראים לי כאילו הם רוצים להכניס חברות שלמות למוזיאון, שזה א. בלתי אפשרי וב. משעמם נורא. אותי מעניין לראות איך תרבויות שונות מתמודות עם מודרניזציה ושינויים, מה אפשר לשמר ואיך, איך צועדים עם הזמן וגם שומרים על זהות ייחודית. אצלנו, אגב, אין מקדונלדס.