תראו מה נהיה...

[אמאyyy]

תראו מה נהיה...

פעם אפשר היה לקפוץ למישהו בלי התראה (מבחינת חמותי זה לא השתנה...)
אח"כ התחלנו להתקשר וטוב שכך.
עכשיו אני מקבלת לפחות פעמיים ביום מיילים או הודעות ששואלות אם אפשר להתקשר. אז אם מדובר בשיחה ארוכה במיוחד או בשעה לא קונבנציונלית, ניחא.
אבל בכל שאר הנסיבות - מה נהיה? תתקשרו, מקסימום אני לא אענה.
ואני מוצאת את עצמי נכנעת גם לסטנדרט הטפשי-בעיני הזה.

 

[פרפרי אהבה]

קטע, זה שעשע אותי גם

חברה שלחה לי הודעה "אפשר להתקשר? אני מפריעה?" -אנשים מנסים להיות סופר דופר מנומסים אבל זה קצת מגוחך. פשוט מתקשרים ואם זה מפריע או לא יכולה לענות-אני לא עונה.
&nbsp
השאלה הזו רלוונטית אם יודעים שזה בזמן שלרוב ממש עסוקים ואז חוזרים באס אמ אס כשזה רלוונטי.

 

[שרון של אופיר]

גם אני עושה את זה מידי פעם

בעיקר כשאני רוצה להתקשר למורות אחר הצהריים שלא בשעות שציינו שנוח להן, לרופאה, לפסיכולוג של הבן וכו'. אלו אנשים שאני מתקשרת אליהם שלא בשעות שמיועדות לשיחות טלפוניות או בשעות הקבלה / פעילות שלהם, ואני לא רוצה להפריע בנושאים של העבודה כשהם בזמן הפרטי שלהם. אני נותנת להם לקבוע האם נוח להם שאתקשר או לא.
לחברים או למשפחה אני לא אשלח הודעה לתאם, כי אני יודעת שמקסימום לא יענו לי, או שידחו את השיחה (אם זה לסלולרי).

אותי מעצבן כשמתקשרים אלי בנושאי עבודה בשעות אחר הצהריים, במיוחד ממספרי טלפון שאני לא מזהה. משפרים שאני מזהה - אני יכולה לבחור האם לענות או לא.

 

[פרמלה]

אני עושה את זה הרבה פעמים

מבחינתי שיחת טלפון שאורכה יותר משלושים שניות ומטרתה איננה עניינית/נקודתית - לקבוע, לבטל, לאשרר וכו' (כן-לא-שחור-לבן) היא בדרך כלל סוג של עונש קטן, ואם אני צריכה לעשות את זה למישהו אני רוצה לוודא שאני לא מפריעה ובאמת יש לו זמן.

שיחות טלפון לשם פטפוט הן עונש גדול מבחינתי אפילו עם בנותיי, והופכות אותי לחסרת סבלנות. אני זוכרת שלפני 4 שנים כתבתי בפורום הודעה, כשבכורית הייתה בת 12, שאין לי סבלנות לשיחות על כלום אתה מהנייד בזמן שהיא הולכת לתחנת אוטובוס או ממתינה לו (אז היא הדיוק התחילה להיות עצמאית) וענו לי להיות סבלנית.
הרבה לא השתנה, חוץ מהעובדה שהיום היא כבר בת 16 וחצי ויכולה לענות לי בהומור כשאני אומרת לה שהיא קרציה (כמו למשל היום, כשנאלצה לחזור באמצע היום הביתה לקחת משהו חשוב ששכחה, וחשבה שתוכל לבלות את כל הזמן הזה בשיחה איתי, כשאני בעבודה, עסוקה בעבודה).

באופן כללי, בלי קשר לפאקים שלי באישיות, דווקא נראה לי מנומס לוודא שבן השיח המיועד אכן מעוניין להשתמש בנייד שלו, שהרי הנייד נותן תחושה של זמינות 24/7, שהיא לגמרי תחושה כוזבת.

 

[אשרז4]

דומה ושונה. אין לי בעיה בשיחות ארוכות (על אף שממעטת) אבל

כשאני יודעת שהולכת להיות שיחה ארוכה ובמיוחד אם זה בזמנים של עבודה / אחה"צ בבית/ בערב כשעייפים
אני יכולה לשלוח הודעה.
&nbsp
מעדיפה את זה מאשר לענות וכשאראה שהשיחה מתארכת אקטע ונקבע להתקשרות מאוחרת יותר- סתם מעצבן אותי וקוטע את זרם השיחה
&nbsp
כמובן שלא מדובר על שיחות קצרות /אינפורמטיביות וכד'
&nbsp
ובשונה מפרמלה, אני דווקא מברכת על "שיחות הכלום" שלפעמים נוצרות עם הבנות ההולכות לבד הביתה (קורה מעט כי השנה מסיימות יחד כל השבוע)
זה פתאום נותן זמן לשמוע על כל המה/מי ולמה שבדר"כ לא מצליחות לדבר על זה ברצף.
הכי מהנה, כשאני מבינה שכבר דקות ארוכות היא בבית ועדין אנחנו משוחחות (ולא נפתח המרקע)
&nbsp

 

[sharonwe]

קטעים איתך: אצלי גם לי וגם להם אין את הקטע של ה-small talk,

אבל! וזה אבל גדול: הם גם לא מספרים לי כלום ממה שקורה להם בביה"ס, עד שמוגדשת הסאה. לאחרונה גיליתי מאמא של חבר של הקטן שלי שהבן שלי וילד אחר בכתה 'לא מסתדרים'. הייתי צריכה לערוך מסע שכנועים כדי שהוא יסכים לספר לי מה קרה ואיפה הכל התחיל, ועדיין הוא אסר עלי להתערב.

 

[אמה וודהאוז]

נכון

גם אני חשבתי על זה היום

כששאלתי מישהי אם אפשר להתקשר...
אבל זה לא ממש מפריע לי

 

[macaroni35]

מזכיר את סגנון הSMS המפורסם "ערה?"...

נא לא לצטט -

כבר התוודתי ואני עדיין מתוודה שקשה לי עם הקידמה...
הכול וואטסאפ...ואנשים פשוט שכחו לדבר...מעדיפים להקליד...
(ואני יודעת...יודעת שזה חוסך לפעמים באמת זמן יקר אבל מסכימים איתי שאם היו מדברים כמו פעם הרבה דברים לא היו נאמרים במידה ובכמות שהמקלדת פולטת....כי האדם לא ניצב מולך...

)

בא לי להחזיר את הזמן קצת אחורה....נו...מיושנת אנוכי...

 

[adif11]

כמה מוזר. חייבת להודות שלא נתקלתי בתופעה.

למעט מקרים יוצאי דופן כמו ארגון מראש של שיחת ועידה חשובה במיוחד במסגרת העבודה, או שיחות עם חברה שהשתחררה ממש לאחרונה לאחר חודשיים (!) מבית חולים והיא מאוד חלשה, ואני לא מעיזה להתקשר או לבוא לפני שאני מסמסת לה "ערה?" והיא עונה שכן.