ואני חנון... סתם... בערך בכיתות ה'-ו', התחלנו לעשות מסיבות שכאלה, בתקופה ההיא ace of base היו על הגל... לכו תבינו למה... http://www.youtube.com/watch?v=5IsWyI60ZxA אז יצא שלא הלכתי למסיבות הללו ולא למעדונים שבאו אחר כך... בערך בשחרור של שלוש בנות מהמחלקה שלי, הראתי להן כבוד ע"י כך שהגעתי למסיבת השחרור שלהן באחד המועדונים בת"א, בערך הפעם הראשונה שממש רקדתי. אחר כך באיזו הופעת מחווה לביטלס, פרסמתי את הלהקה כאן לפני כמה ימים... זה בערך הסיפור.
ובקשר למוזיקה - אני חושבת שלרקוד זה ממש כיף זה משחרר ו...כזה כיף כזה תמיד אני מחכה לספ"ש רק בשביל שישי בערב לפעמים כל כך קשה להתאפק שאני יוצאת באמצע השבוע ומגיעה הפוכה לבסיס
שהחברות לא יחשבו שהיא איכשהו מתקרבת להיות חנונית... זה בכלל נורא... לא, השם ישמור, לכיתה היא לא התקרבה. בטח העבירו את היום בקפיטריה, מעיינות ב"לאישה" החדש... סטארוטיפי משהו מצידי?
המ כל הרעיון של ריקוד נראה לי די מיותר כשהוא לא בא בתור התפרצות אמיתית של רגש/מצב-רוח, או בתור צורה כלשהי של אמנות. ונגיד, בגלל זה זה קצת מטומטם לנסות ליזום ריקוד באופן שאינו ספונטני או לפחות יצירתי. לא שאני מתנגדת לזה אבל זה תמיד נראה לי מוזר שכל כך הרבה אנשים עושים את זה ולא מרגישים מטופשים.