תקשורת .. פתוחחחחח
קראתי כמה דברים שכתבתי בעבר, כתבתי שם, על הקיפודה, והפחד שלי מבריחה, שלי ושל אחרים, כתבתי שם על העובדה שאני שונאת מסיכות ומנסה להיות אמיתית כמה שיותר. ככה אני אמיתית. עם הרמיזות. ועם הסתירות הפנימיות. ועם הכעסים העצמיים. וגם עם ההשלמות. כעסתי על אחרים שלא היו כאן, כי בכל זאת, זה פורום תמיכה, ולא חשבתי שקיבלתי פה את מה שמגיע לי. מה מגיע לי? לא יודעת. כל הציפיות שלי מעצמי ומאחרים התבלבלו. מוזר כמה אדם יכול לאהוב ולשנוא באותה מידה את אותם אנשים באותו הרגע. כתבתי פעם הודעה שלא יישמתי עכשיו והעדפתי לקחת את עצמי לנדודים. כמה קל לומר לאחר, זה בסדר אנחנו כאן ולומר למי שנפגע, שיגידו ויאמרו ולא יחששו, ולהרגיש שכשמתי שבאמת הייתי צריכה, לא היו כאן. אי הבנות של החיים. אולי אני לא מבינה. אולי אתם לא מבינים. ההורים שלי ככ שונים. אחד אופטימי, אך לא אומר בעצם כלום, שנייה פסימית אך רוצה שהכל יהיה על השולחן. ומה אם אני באמצע? אני בסופו של דבר אומרת. אבל בכתיבה. קשה לי לדבר. מאז ומתמיד לא דיברתי. בחלומות שלי אני מול הים, צורחת. שאני אשמע את הקול שלי, ולא רק אקרא את המילים. ומה אם אני אוהבת יותר מדי? ומה אם הפחד לדבר, ולהוציא את הכל, הוא לא מזה שהם לא אוהבים, מכירים, יודעים, מבינים, אלא כי אני אוהבת יותר מדי? שנים שהחלומות שלי משקפים את הפחד לאבד כי אני אוהבת יותר מדי. אני יודעת שהם אוהבים אותי. אבל עדיין מאבדת אותם בחלומות. אז עליכם אני לא חולמת. על הקשרים האחרים אני לא חולמת. ובכל זאת קיים פחד. מה עושים? איך מתגברים? איך לעזאזל ממשיכים מכאן? לא רוצה יותר לכעוס על עצמי. אז מפסיקה. תקבלו, אל תקבלו, כבר לא איכפת לי. והשלווה שהרגשתי אתמול חוזרת. אני אלחם. אני כבר נלחמת. על עצמי ולמען עצמי. נגמר הדיון מבחינתי. שני.
קראתי כמה דברים שכתבתי בעבר, כתבתי שם, על הקיפודה, והפחד שלי מבריחה, שלי ושל אחרים, כתבתי שם על העובדה שאני שונאת מסיכות ומנסה להיות אמיתית כמה שיותר. ככה אני אמיתית. עם הרמיזות. ועם הסתירות הפנימיות. ועם הכעסים העצמיים. וגם עם ההשלמות. כעסתי על אחרים שלא היו כאן, כי בכל זאת, זה פורום תמיכה, ולא חשבתי שקיבלתי פה את מה שמגיע לי. מה מגיע לי? לא יודעת. כל הציפיות שלי מעצמי ומאחרים התבלבלו. מוזר כמה אדם יכול לאהוב ולשנוא באותה מידה את אותם אנשים באותו הרגע. כתבתי פעם הודעה שלא יישמתי עכשיו והעדפתי לקחת את עצמי לנדודים. כמה קל לומר לאחר, זה בסדר אנחנו כאן ולומר למי שנפגע, שיגידו ויאמרו ולא יחששו, ולהרגיש שכשמתי שבאמת הייתי צריכה, לא היו כאן. אי הבנות של החיים. אולי אני לא מבינה. אולי אתם לא מבינים. ההורים שלי ככ שונים. אחד אופטימי, אך לא אומר בעצם כלום, שנייה פסימית אך רוצה שהכל יהיה על השולחן. ומה אם אני באמצע? אני בסופו של דבר אומרת. אבל בכתיבה. קשה לי לדבר. מאז ומתמיד לא דיברתי. בחלומות שלי אני מול הים, צורחת. שאני אשמע את הקול שלי, ולא רק אקרא את המילים. ומה אם אני אוהבת יותר מדי? ומה אם הפחד לדבר, ולהוציא את הכל, הוא לא מזה שהם לא אוהבים, מכירים, יודעים, מבינים, אלא כי אני אוהבת יותר מדי? שנים שהחלומות שלי משקפים את הפחד לאבד כי אני אוהבת יותר מדי. אני יודעת שהם אוהבים אותי. אבל עדיין מאבדת אותם בחלומות. אז עליכם אני לא חולמת. על הקשרים האחרים אני לא חולמת. ובכל זאת קיים פחד. מה עושים? איך מתגברים? איך לעזאזל ממשיכים מכאן? לא רוצה יותר לכעוס על עצמי. אז מפסיקה. תקבלו, אל תקבלו, כבר לא איכפת לי. והשלווה שהרגשתי אתמול חוזרת. אני אלחם. אני כבר נלחמת. על עצמי ולמען עצמי. נגמר הדיון מבחינתי. שני.
