ההתחלה הייתה מבטיחה
"האמת של נירוונה, הייסורים של ג'וי דיוויז'ן, הרגישות של טורי איימוס והטוטאליות של רדיוהד...." אהבתי את התיאור. אני אוהב את זה שאפשר להתאים כל אחד מארבעת המאפיינים (אמת, ייסורים, רגישות וטוטאליות) לכל אחד מן האמנים (נירוונה, ג'וי דיוויז'ן, טורי ורדיוהד), וזה עדיין יהיה נכון. אחרי זה הסיפור מידרדר. נשמע שהכותב באופן נואש מנסה להראות כמה מיוחד החיבור שלו למוסיקה שלו, וכמה הוא שונה במוסיקה שהוא שומע, ובשניהם הוא נכשל בענק. נו באמת, הניימדרופינג בסיפור ממש מביך - כל הלהקות המוזכרות בכתבה מוכרות מאוד, ואנשים רבים שומעים אותן. שלא לדבר על זה שאם כל בחורה שיודעת שגירסת הסינגל של In your room יותר טובה מגרסת האלבום הייתה מפילה אותי מהרגליים, אז... הרבה מדי בחורות היו מפילות אותי מהרגליים. המונים מכירים את שתי הגרסאות, ויש קונצנזוס רחב לגבי הגרסה המועדפת. אפילו בישראל, בה אנשים מבינים הרבה פחות במוסיקה מבמדינות מתקדמות. ואולי אני אנטי מרגע שבו הוא הזכיר ישיבות דירקטריון, דו"חות רבעוניים וצפון תל אביב. משהו בי מתעקש שמישהו שבאמת מחובר לג'וי דיוויז'ן, טורי או נירוונה בנימי נשמתו לא ימצא את עצמו נוכח בישיבת דירקטוריון כלשהי. מקווה שלפחות הלך לו עם הבחורה. אולי זה מה שימנע ממנו בעתיד לכתוב, ואז כולם הרוויחו. אלא אם כן כל הסיפור הזה הוא פרי דמיון שנוצר בערב תל אביבי קודר. בתשובה לשאלה שנשאלה בפוסט לפניי: הייתי עונה בצורה נחרצת למדי לפני כמה שנים. ועכשיו כבר לא. ועם זאת, התשוקה למה שאתה אוהב חשובה מאוד.
