תקיעות והזדהות....

[קאמי1]

תקיעות והזדהות....

קראתי ככה את הדברים שנכתבו כאן בפורום, ואכשהוא אני מוצאת את עצמי מזדהה עם כולם, כמעט.... בעיקר עם דבריה של נטאשה לגבי התקיעות בחייה. גם אני תקועה. עמוק-עמוק.... וגם אני כמוה סיימתי לימודי תואר ראשון קשים בהצטיינות, ועכשיו אני לקראת סיום לימודי תואר שני. ולא, שום דבר לא בא לי ממש בקלות. אני לא מאלה שניגשים למבחן ומוציאים 100 בלי להתאמץ. דווקא התאמצתי. למדתי למבחנים ביסודיות. והצלחתי. אז מה ?!? אני מרגישה כשלון גמור ותקיעות גמורה בחיי. לא הצלחתי להתמיד עד היום בשום עבודה מעבר ל-4-6 חודשים. פשוט השתעממתי....התככים והעימותים בעבודה עייפו אותי. ההתמודדות עם אנשים עייפה אותי. ה'מרפקים' שצריך בשביל להתקדם - לא היו לי.... ואיכשהוא - העדפתי לפרוש מאשר להתעמת. תמיד התפטרתי. גם עניין רב לא היה לי בעבודה. פשוט השתעממתי. אז קמתי ועזבתי. השתעממתי מהעבודה. מהתכנים. לא רציתי לבזבז את חיי במשרד קטן מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא רציתית. וגם לא הייתי מסוגלת להתמודד עם עימותים, ורכילות, וכל הדברים הנילווים למקום עבודה. אז קמתי ועזבתי. אין בי שאפתנות. או ליתר דיוק - יש בי עצלות גדולה. אין בי שום נכונות להתאמץ. יש בי רצון להגיע רחוק, אך בזכות מישהו אחר. לא בזכות עצמי. אמרתי לא מזמן לאיש שלי שהייתי רוצה להיות ככה כמו רונה רמון - להנות מהחיים בזכותות. שהוא יעבוד קשה. ישכיל. יצליח. ואני אסע בעקבותיו בעולם הגדול. ואחנך ילדים בצילו ולתפארתו.... הבעיה שגם האיש לא שאפתן גדול. לא מאמין גדול ביכולותיו. גם הוא מפחד מאגרים. מהתמודדויות. לא מאלה שמאמינים בעצמם ומגיעים ליעדם. זורם עם החיים. לא מתודד. לא שואף. מפחד להיכשל אז גם לא מנסה..... והזמן עובר, ועוד מעט אני כבר בת 35..... ולמעשה - אין לי כלום. לא מקצוע. לא אתגרים. ואפילו - לא כבוד. כבר כמעט 4 שנים שאיני עובדת. יושבת בבית, לומדת לאט, ובעיקר - מתביישת על שלא משיגה את אשר אני רוצה. ומה אני רוצה ?? זו כבר שאלה אחרת, שגם התשובה עליה לא לגמרי ברורה.... אני טועה....ותוהה....

 

[seeyou]

אין לי כלום,לא מקצוע-לא אתגרים|רוח

.."ועוד מעט אני כבר בת 35.." לדעתי לאישה זה תחילת החיים!! ..."ואפילו - לא כבוד.."???? כבוד עושה אדם לעצמו!! גם כאשר את חתול-תציגי את עצמך כאריה!!! זה לא שקר גדול- אתם "קרובי משפחה"..... .." לא הצלחתי להתמיד עד היום בשום עבודה מעבר ל-4-6 חודשים...." כזכור לי מזמן גורשו אדם וחווה מגן העדן!! ישנה בעיה בחינוך-ביסודה. זה לא רק טעות של ההוריים אלא גם של מערכת החינוך מגדלים אותנו על סיפורים-אגדות,נותנים הרגשה של ביטחון. לא מכינים את הילדים איך להתמודד במלחמת הקיום! ..." פשוט השתעממתי.." בדרך כלל העבודה זה לא פיקניק!!! מעטים האנשים שנהנים בעבודה או מעיסוקם!! יש כאלו שמספרים שכן?.....גם את יכולה לספר שכן!! ..זה מזכיר לי בדיחה...זקן בן 80 ,פונה לרופא שלו: -דוקטור אני רוצה גם לקיים יחסי מין!! שואל אותו הרופא: למה משה? כול החברים שלי,ממשיך הזקן,אפילו מבוגרים ממני,מספרים שמקיימים יחסי מין... הרופא מביט אליו ושואל: מי לא נותן לך גם לספר? שינוי גישתך יכולה לעזור לך! תציבי לעצמך אתגר-קטן בהתחלה ותנסי להתמודד להשיגו אפילו לא בשלמותו! מצאתי באינטרנט כמה משפטים מעניניים: We must never stop dreaming. Dreams provide nourishment for the soul, just as a meal does for the body. Many times in our lives we see our dreams shattered and our desires frustrated, but we have to continue dreaming. If we don't, our soul dies, and agape can't reach it. and The good fight is the one that's fought in the name of our dreams. When we're young and our dreams first explode inside us with all of their force, we are very courageous, but we haven't yet learned how to fight. With great effort, we learn how to fight, but by then we no longer have the courage to go into combat. So we turn against ourselves and do battle within. We become our own worst enemy. We say that our dreams were childish, or too difficult to realize, or the result of our not having known enough about life. We kill our dreams because we are afraid to fight the good fight."

 

[קאמי1]

../images/Emo51.gif אהבתי מאוד את תגובתך,

רק שאני מרגישה כ"כ נטולת חלומות..... ואני אף פעם לא יודעת אם החלום שלי הוא באמת שלי או שהוא תוצר של איזו השפעה חברתית.... (האם אני לומדת כי מעניין לי או כי זה משהו מאוד "חברתי" ?? - למשל...) אני פשוט לא יודעת מה לרצות מעצמי. ואני מוצאת את עצמי כ"כ מקנאה בכאלה שיש להם שאיפות והם מגשימים אותן. אם בפן המקצועי, ואם בפן האישי. מישהו סיפר לי לפני זמן-מה שהחלום שלו מאז היותו ילד היה להיות וטרינר. עכשיו הוא הולך להגשים זאת. באיטליה. ואני ?! קינאתי. אין לי שאיפות. בעיקר - אין לי שאיפות מקצועיות. וגם כשיש - אני לא מאמינה אצליח להגשימן. מפחדת ללכת על שאיפות גדולות.... עוד מעט בת 35 ועדיין לא ברור לי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. פעם אני רוצה להיות וטרינרית, ופעם משפטנית, ופעם רופאה - והאם אלו באמת שאיפות שלי או איזה צווים של החברה ??? מרגישה כ"כ נטולת שאיפות. אין לי למה לשאוף....ואני מוצאת את עצמי לומדת ומשכילה, ככה, בשביל הידע, והרוח, והתארים הנערמים, אבל - חוץ מזה, לא מתקדמת לשום מקום. מה אעשה כשאהיה גדולה ?!? מה אני רוצה לעשות ??

 

[seeyou]

לצאת מ"הכלוב" ../images/Emo118.gif!

אם החלום שלי או תוצר של איזו השפעה חברתית?? האם זה משנה? "אני פשוט לא יודעת מה לרצות מעצמי." אין פשוט מזה!!! ליהנות מהחיים! לעבוד כדי לחיות ולא לחיות כדי לעבוד! זה כמו שישנם אנשים שחיים כדי לאכול ואחרים אוכלים כדי לחיות! תחזרי אחורה בזמן בגיל 7 ! לא ייתכן שדמות של אחד ההוריים לא התיל עליך "רושם" והבטחת לעצמך...כאשר אהיה גדולה.... או יותר מאוחר בגיל 15-17 או אפילו בגיל 25 ! ישנה מחלה – לא זוכר את שמה – שהאדם לא מרגיש בטעם מה שהו א אוכל! אין אדם "נורמאלי" שאחרי שקורה ספר או צופה בסרט לא "חולם" את התפקידים! אז זה לא מלידה-זה" טריגר" עם הזמן! זה פסול? בין שלושת האופציות: וטרינרית, משפטנית, רופאה חושב אני ,בגלל הגיל(!!) ויתר התכונות שיהיה לך כייף לעבוד עם חיות!! זה יותר קל מאשר לעבוד עם בני אדם! עוד אפשרות-בגלל ש" לומדת ומשכילה והתארים הנערמים.." לחשוב בכוון ההוראה! תתחילי ב"קטנות".... תקומי מוקדם בבוקר...(בתנאי שאין דברים מאוד חשובים לעשות) ותחליטי שאת נוסעת...רחוק ירושלים-חיפה-תל אביב... או בכלל ללכת על חוף הים ...ממש דברים לא שיגרתים,ללא תכנון מראש! לזרום עם הטבע!

 

[קאמי1]

אוי, איך קלעת....עד כאב !

בעלי חיים - האהבה הגדולה שלי....6 כלבים משלי. 3 חתולות. וגם בעל.... תן לי לחיות ביניהם, ואיני זקוקה לשום דבר אחר.... ואולי כאן הפספוס הגדול שלי בחיים. הורים שמעולם לא נתנו מזור לתחנוניי לגדל כלב, ובבגרותי - זה הפך לאובססיה....כל כלב עזוב - מוצא מקלטו בין חיקי... למורת רוחו של שותפי לחיים. לו רק יכולתי להיות וטרינרית, או משהו אחר עם חיות....לו רק יכולתי. וכמו ששאלה הגברת מלמטה - ומהיכן מתחילים ???? כל ביקור בגן חיות מעורר בי צביטה. הייתי מוכנה להתחלף עם המטפל... הסביבה לא תומכת, זה ברור. והוראה ?!? - לא ! ממש לא בשבילי. לא אוהבת ילדים. אפילו חסרת סבלנות אליהם. טוב לי במחיצת החיות.... עוד הצעות ??? ותודה !!!

 

[sravaka]

לא מסכים בכלל.

שקרים בכלל ולעצמך בפרט לא מביאים שום אושר אלא רק אגו מזויף ואי- התמודדות עם המציאות.

 

[אמירדרור]

עבודה רגשית

שלום,בוקר טוב ! לא קל לקרוא ולחוש את הרגשות שאת מתארת. את קוראת לחוויות הללו בשם ומציירת מצב חיים שלא נותן הרבה תקווה. תחושת חוסר האונים שאת מוכנה להתמסר לה, לתת למישהו אחר שיהיה בעל השאיפות וההשגים חוסר היכולת להתמיד, להתעמת ולהתמודד בעבודה חיים לצד בן זוג שגם הוא חסר שאיפות וכל זה כאשר את יודעת שיש יכולות חשיבתיות טובות - אני יכול להבין מה יכול להיות גודל הקושי - לחוש אותו ? אני לא משוכנע שמקום המפגש הזה יכול באמת לגעת, וזה העניין, לגעת במקומות רגשיים שלא מאפשרים את כוחות ההתמודדות, לראות דפוסים שחוסמים ושמים מקלות בגלגלים - מציעים לך לוותר על מימוש יכולות, על בניית היש הפנימי וביטויו בעולם. מצד שני לאורך כל הדברים שלך עוברים בהירות וכנות ניכרים. להתייחס לכוחות הללו כדבר של מה בכך . . . ? זה לא מובן מעליו בכלל ! אלה הם כוחות שאפשר לרתום אותם לתהליך. אני ברור ? מילה על "הזדהות" - לא להתבלבל, לא לרוץ ל "גם אני", החשיבות של הכרת החווייה האישית האוטנטית היא המפתח וכל חבירה והצטרפות למכנה משותף ממוססת את הזיק האישי. מילה על "עצות" - חבר הפורום שכבר הספיק להתייחס מתוך רצון לעזור ולהראות אפשרויות אופטימיות עושה דבר מקובל אך שגוי לדעתי. כאשר אדם פורש בפנינו קושי הדבר החשוב והמשמעותי הוא להבטיח שאנו יודעים מהי החווייה שלו, מלים קצרות, כותרות, קודים מקובלים וכו' אינם מספיקים. להישאר בלי למהר לפתרונות זה עבורי דרך נכונה. ואני מרגיש שדווקא אפשרת בפתיחות, בבהירות ובכנות שדיברת פשוט להישאר וכנראה שגם הישארות זו אינה עדיין הישארות מלאה. שנדע לאמן את עצמנו, את השרירים הרגשיים שלנו, כל יום עוד קצת. אנחנו כאן. אמיר דרור

 

[קאמי1]

חולקת על דעתך,

כשכתבי כאן את דבריי - לא רציתי הזדהות או הבנה, או אמפתיה. גם עכשיו איני זקוקה לכל אלו. זקוקה דווקא לעיצות. להצעות. לרעיונות, שאולי יאירו ולו במעט את דרכי האפילה.... דווקא את הפתרונות חיפשתי, ולא את הידיעה שאתם כאן. זה לא עוזר לי. אהבתי את תשובתו של seeyou. והייתי זקוקה לדעת שבעצם, "הכל בעיני המתבונן", ואולי ההסתכלות שלי על החיים היא בעצם השגויה. אני חולקת על דעתך שאין צורך לתת עיצות אלא רק להשתתף ברגשות. אני אישית לא זקוקה להשתתפות ברגשות. פניתי לכאן לא בכדי לשפוך את הלב, אלא בכדי לקבל עיצות. הערות. הארות. תובנות חדשות.

 

[אילילי]

מעגל הקסמים

הכל בעיני המתבונן...מה שאנו חושבים על עצמנו מועבר לאחרים ולהפך..האחד בונה את השני.. אז בואו נאמין בעצמנו קצת יותר... בואו נשווק את עצמנו לנו קצת יותר טוב.. כשנרגיש טוב יותר עם עצמנו גם אחרים ירגישו טוב יותר איתנו המעגל יתחזק ויפנה יותר ויותר לכיוונים פורים...

 

[אמירדרור]

עוצמת הפורום

שלום קאמי שמח שמצאת תשובה, פורום מטבעו מקום פתוח שיכול להכיל יותר מאשר גישה או כיוון מחשבה אחד. אם אין לך עניין לשתף ברגשות ואני בטעות קלטתי מקום רגשי שמבקש עיבוד, אז טוב שבא אדם נוסף ועזר. אם האפשרות לחלוק התלבטויות ולקבל תגובות עזרה לך כדי להבין היכן את נמצאת ומה מכאן, אני מברך ומודה על האפשרות לקחת חלק במתן העזרה, גם אם לא קיבלת את דעתי. בהצלחה, אמיר דרור

 

[אילילי]

ואצלי...

הדברים קצת אחרת. אצלי דווקא קיימת שאפתנות ואני מאמינה שגם היכולת להצליח רק שמשום מה דברים לא הסתדרו עד היום. גם אני בת 35 ולמדתי כל מיני דברים בחיים(שלא יגידו שלא ניסיתי)גרפיה,הנה"ח וכעת אני מסיימת תואר בניהול ופסיכולוגיה אבל עדיין...בעבודה לא הולך לי.יש לי בחיים הרבה יותר תקופות בהם לא עבדתי אשר כן. אז בינתיים אני מגדלת שלושה ילדים אבל אני נורא רוצה להגשים את עצמי. למצוא את זה שיאמין בי ויתן לי גוב עניין רק שבינתיים טרם מצאתי את הבוס הזה.(תמיד הבוסים רוצים,תמיד אני זו שנוטשת משעמום,מתסכול הנובע מחוסר ההכרה ביכולותיי או לפחות מהעובדה שלא מביעים הכרה זו) רק היום דיברתי עם מישהו בנוגע לעבודה שברור לי כי אני בנוי אליה . כשהוא שאל אותי מה השכר שאני רוצה ביקשתי 20 שח (שזה בערך המינימום) והאמת..כל מי שיכיר אותי יאמר שאני שווה הרבה יותר..אז למה לא הולך לי?? איך אני יכולה למצוא את הפוש ההתחלתי שיעביר אותי הלאה??? קאמי אמרה שהיא מרגישה בושה על שהיא לא משיגה את שהיא רוצה. אני מגדירה את זה כתסכול. אז איך משיגים את זה?? איך מתחילים את מעגל ההצלחה והסיפוק?? למישהו יש רעיון?? למישהו יש תפקיד להציע לי?? אילילי פתוחה להצעות...

 

[אמירדרור]

רגע של היכרות

הי - יכולה לספר קצת על דרך החינוך שלך, מזה בשבילך לגדל את הילדים, מבחינה רגשית, מבחינה מעשית, מבחינה אינטלקטואלית וכו´. תני קצת אור שנוכל להכיר. לבקש 20 ש"ח נשמע לי כמו להתחנן שיקחו אותך לעבודה, טקטיקה שמאד מקשה, לא משדרת עמדת ביטחון. איזה עבודה עד היום הייתה עבודך הנאה ? מהי העבודה שאת חולמת לעשות. מכירה את הבורסה למימוש חלומות ? מוזמנת להכיר. להתראות בינתיים, אמיר דרור

 

[אילילי]

זה בדיוק מה שאמרתי היום לאמא שלי..

אמרתי לה שאני מוכרת את עצמי בזול.אז אם אני חושבת שאני זולה גם אחרים יחשבו כך. אלא שחלק מזה מכתיב המצב. השוק נורא קשה ואנשים מתפשרים בדרך שלא חשבו שיתפשרו.(אבל בהחלט נראה לי שאני אעלה את הרף) אז ככה..60 שניות (פלוס מינוס)עליי. תמיד טענתי שאני אתחתן בסביבות גיל 30 אחרי שיהיו לי קרירה וכסף אבל בסוף מצאתי אהבה חזקה והתחתנתי צעירה(פחות מ 20)ואז חושבים על משכנתא וגם הסביבה שהייתי בה באותה תקופה לא למדה אז התחלתי לעבוד ולא ללמוד.האמת היא שהאשמה רק בי...אלא שעוד לא ממש ידעתי מה אני רוצה מעצמי.תמיד חשבתי על נושא של פסיכולוגיה,עבודה סוציאלית או משהו כזה. ואז עשיתי ילדים ובין לבין עבדתי אבל תמיד הילדים והבית היו מקום ראשון ובדרך כזו אי אפשר להתקדם. אני מאוד אוהבת להיות עם הילדים והם רגועים כשאני בבית והאמת היא שאם לא היו בעיות כלכליות ייתכן ולא הייתי מחפשת עבודה אלא רק תחביב לצורך הסיפוק אך עדיין אני צריכה משהו מעבר..אני צריכה ריגוש אינטלקטואלי.. אז עכשיו הילדים גדלים ופחות צריכים אותי,והגיע הזמן להשקיע בעצמי ותמיד נתפס אצלי שהעבודה שלי תשקף חלק מי שאני. לפני כמה שנים כשהגעתי לגיל שלושים התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וניהול. אם יכולתי לקבל כרגע כל עבודה הייתי רוצה להיות יועצת ארגונית. אין ספק שאני טובה בנושא הזה.(מאיפה כדאי להתחיל??) בעבודה האחרונה שלי הייתי רכזת חוגים בעסק מאוד קטן וממש נתתי מעצמי המון.ואכן הבוס ידע את זה והיה ביננו קשר נהדר והוא גם ידע לתגמל(ומילים חשובות אף יותר מכסף) אלא שהעסק לא הלך מספיק טוב אז הוא נותר בו לבד. ברגע שלא היתה לי עבודה נטשתי. יכולתי להשאר ולקבל שכר על כלום ,על לשבת במשרד ולקשקש באינטרנט אבל זה לא אני..אני צריכה לעשות.. אם אני אגיע לעבודה ולא יהיה לי זמן לנשום אני אהיה מרוצה (רק זמן ל PP חייבים). זהו בערך?? קצת על רגל אחת..גלימפס בסיסי שכזה...

 

[אילילי]

רוצה להיות חבר שלי??

נכנסתי וקראתי את האתר שלך. העבודה שלך היא פלוס מינוס מה שאני רוצה לעשות. אפשר להתחיל להתחנף??? האמת,לפי הדרך שלך ראיתי שאכן הדרך בה אני הולכת היא הכיוון הנכון. כרגע אני לומדת לתואר בפסיכולוגיה וניהול כאשר התקווה היא אכן להמשיך במסלול דומה בתואר השני. אני בקשר עם הרכזת העירונית על מנת להתערות בנושא החינוך המיוחד. אתה יודע מה?? אולי באמת אני רק צריכה יותר סבלנות... יש לאן למהר???

???

יום קסום לכולם..