תקופה מוזרה

[taz512]

תקופה מוזרה

שלום לכולם, אני כותב קצת פחות ונמצא באיזור גם פחות. והרבה דברים קורים לי בחיים שברובם אני לא משתף אותכם כרגע, מסיבות שונות ומשונות. אבל היום אחרי ערב קשה, ויום בכללי מדכא, ישבתי וכתבתי משהו, משהו שפשוט יצא ממני. ואני לא אוהב להשאיר דברים במגירה, אז החלטתי לפרסם את זה כאן כמובן, אני לא באמת יודע למה, ואני לא באמת מצפה לתגובות, כי אין יותר מידי מה לעשות.ץ כל אחד יכול לבחור אם להגיב או לא. וגם אם כן, אז כל אחגד יכול לומר מה שהוא חושב. אני פשוט רוצה לחלוק קצת. השיר כמובן מפורסם גם בקוסץ לנוחות המשתמשים. אי וודאות לא יודע מי אני, לא יודע לאן אני הולך. מסתכל במראה כל יום וכל לילה. ואני כבר לא אוהב את מי שמסתכל אלי. מי זה שמביט אלי מהצד השני. לא יכול להיות שזה אני, אני לא כזה. אני לא עצוב, אני לא עצבני. וכל יום שעובר, אני יותר ויותר, מתרחק מהאני האמיתי שלי. מתקשה לתקשר, מתקשה לדבר, כבר לא יודע מי הוא האויב. זה האלוהים שלי?! אולי זה הבוס שלי?! אולי זה בעצם האדם הכי קרוב אלי...?! או אולי אחרי הכל, בסופו של דבר זה באמת אני. כבר לא יכול לסחוב, המכות ממשיכות להגיע. לא מוצא תקווה בשום דבר, איפה האור המובטח?! מנסה עוד יום לעבור, עוד שבוע לצלוח, אבל מיום ליום זה רק יותר קשה. יותר קשה לקום, יותר קשה להתלבש, יותר קשה להילחם... אני מנסה רק עוד דקה לשרוד, להוריד את הראש ולהמשיך לחלום. אבל כבר לא יכול, כבר קשה מידי, העולם מדכא, וקשה לסחוב. ואיך שאתה חושב שהראש עלה, יורדת עוד מכה. אבל בסופו של דבר אין מה לעשות, זאת תקופה של אי וודאות... טאז, השד והמוזה

 

[dana2909]

חזק

אני מניחה שמה שהכי הציק לי ממה שכתבת זה שאתה לא אוהב את מי שמסתכל עליך מהמראה. לעמוד בצומת דרכים, להתלבט לגבי העתיד, זה די טבעי ודי רצוי, כי אם הכל היה ידוע זה היה די משעמם, ואפילו יותר גרוע, לא היה יותר מדי מקום ליצירתיות. אבל מדוע זה גורם לך לפקפק בעצמך? אולי אתה בעצם האויב של עצמך? למרות שהגורל מזמן לך מכות ומנסה להוריד לך את הראש, חשוב לשמור על האמונה בעצמך, ביכולות שלך ובכשרונות שלך. ביכולת התקשורת שלך עם האנשים שקרובים אליך.

 

[taz512]

העניין הוא

שאני כבר לא מכיר את מי שמסתכל אלי כל בוקר, הוא עשה יותר מידי דברים חצה המון קווים, הוא עשה דברים שלא האמנתי שהוא יעשה. זה כבר לא נראה לי אני, יכול להיות שבמקום מסוים איבדתי את האמונה בעצמי, את האמונה שיכול להיות יותר טוב, אני יכול לפרסם פה שירים ודברים שכתבתי שמדברים על תקווה, שמדברים על לראות את הטוב בהכל, והיום אני מסתכל על הדברים האלה שכתבתי, וזה כאילו מישהו אחר כתב. אין אור בקצה המנהרה... טאז, השד והאור

 

[אקווה]

אי וודאות...

או כמו שיגיד צחי מנווה חציצים - אי וודאווו....

כמה מוכרת התחושה, כמה מעצבנת ומתסכלת היא אותה אי וודאות... אבל - אי וודאות בהחלט יכולה להיות גם טריגר. כי הרי מציק ומרגיז להיות במצב כזה, אז זה בדיוק הזמן לשנות, לקחת את התקופה הזאת באמת כתקופה, כמו שכתבת, ולנסות במהלכה לשפר. לעשות דברים שעושים לך ולאחרים טוב, לחפש ולמצוא את הטוב שבך ובכל דבר אחר, לראות את המעלות ולא את החסרונות. כן, למרות ואפילו בגלל שקשה. במצבים כאלה אני תמיד נזכרת בשורה מהשיר של חווה אלברשטיין: מה יהיה, מה יהיה? טוב יהיה, טוב מאוד, כי גרוע מזה - לא יכול להיות.... אז נכון שתמיד יכול להיות יותר גרוע (כמו במערכון של כוורת: "תתעודד, המצב יכול להיות יותר גרוע! - אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע..."

) אבל גם תמיד יכול להיות יותר טוב. הכל תלוי בך, ולדעתי אתה יכול... תעזר בחברים הקרובים, במשפחה, ותראה שתזרח לך השמש, אם לא מחר אז מחרתיים... בהצלחה!

 

[taz512]

אקווה

את מדברת עם הבן אדם שהסיסמה שלו הייתה "יהיה בסדר" אבל לא יודע משהו השתנה, זה כבר לא נראה כאילו הכל יהיה בסדר, אני מנסה לעשות זיג ואני מנסה לעשות זג, אבל זה פשוט לא עובד, זה קשה, זה בלתי אפשרי, אתה יוצא מבור אחד, וישר נופל באחר, זה קשה.... טאז, השד והפילות

 

[nutmeg]

הי טאז

התרחקת. כלומר נתת לעצמך להתרחק ולא משנה בגלל מה. ובדיוק כמו שנתת לעצמך להתרחק, יש לך את מלוא הרשות לחזור ולהתקרב אל עצמך עם ולמרות מה שקורה מסביב. אתה לא "קרבן הנסיבות" אלא אם כן חשוב לך להגדיר את עצמך ככה, כי - בינינו, קרבן אף פעם לא אשם במה שקורה לו בחייו - הוא "סתם עמד שם" ולא עשה כלום כשנחתה עליו חבילה. אז אתה נקרא לעשות, מר בחור. לזוז קצת ימינה כשהחבילה נוחתת, למזער נזקים, ולא לשכוח [בשעה שאתה תופס מומחיות בהתחמקות מחבילות] את הערכים שלך, את מה שאתה באמת אוהב... והכי חשוב? לעצור מדי פעם ולהריח את הפרחים.

 

[taz512]

אני אשם!!!

ואני יודע שאני אשם, מכל מיני סיבות, מחוסר תשומת לב, מחוסר כוח מחוסר הרבה דברים, רוב הדברים לא נפלו אלי סתם ככה, יש להם סיבה, ורובה זה אני. אבל אחרי שהן נפלו ואחרי שהאשמתי את עצמי, אני לא יודע איך לתקן הכל. הכל פתאום גדול אלי מידי, וכל פעם נופלת חבילה חדשה, שלפעמים נראית כמו מתנה, ובסוף מתבררת כקללה. ולעצור להריח את הפרחים??? נוטמג יקריתי, האף שלי סתום, המוח שלי סתום, החיים שלי סתומים. טאז, השד הסתום

 

[nutmeg]

סתום מאשמה האף שלך!

מה פתאום אשם? מה זאת אומרת? יש איזה חוק פלילי שעברת בזה שעשית טעויות? טאז - עשית כמה שיקולים לא נבונים? בחרת דרך שלא מוצאת חן בעיניך? נסתם לך האף מרוב שאתה גורר אותו על הרצפה? אז מה? מה פלילי פה שאתה מרגיש אשם? מותר לשגות, מותר לעשות שטויות כל עוד אתה במסגרת החוק, ומותר פה ושם ליפול. אותו טאז שטעה יכול להתחיל ללמוד מהטעויות שלו ולשכלל את יכולת הבחירה מהיום והלאה. להגיד לך שלעולם לא תטעה יותר? לא אגיד. רק אני מבקשת שברגע זה תפתח את החלון ותזרוק את כל האשמה המיותרת הזו ואת תחושת הקרבן דרך החלון. הם לא מובילות אותך לשום מקום ומפריעות לך ללמוד את השיעור שלך. אחר כך שב רגע ובמקום לקטר ולספר לנו כמה אתה סתום ואשם, ספר לנו מה למדת על עצמך בכמה חדשים האחרונים.

 

[taz512]

אני לא מאשים את עצמי ככה

אני לא מרביץ לעצמי על מה שעשיתי או מה שלא עשיתי או על הבחירות שבחרתי. אני אשם כי זה ההחלטות לי, אני לוקח אחריותעל החיים שלי במובן הזה אני אשם. ואני יודע שאני הטעה ואפילו עוד הרבה, ואין לי בעיה עם זה. שמעתי פעם פתגם שאומר. טיפש- לא לומד מהטעויות של עצמו חכם- לומד מהטעויות של עצמו פיקח- לומד מהטעויות של השניים האחרים. אז לי כרגע מספיק להיות חכם, לא יותר מזה, אולי איזה הברקת פיקחות, אבל באמת לא יותר. אני לא מנסה למשוך איזשהי תחושת ורבן או מסכן, אני רק מנסה לפרוק, ואני כבר לא יודע איך. ומה למדתי.... הדבר היחיד שלמדתי יכול להיות זה שאני יכול לשרוד, אבל את זה כבר ידעתי בעצם, אז אולי למדתי שאני מסוגל להרבה דברים שלא חשבתי שאני יעשה בחיים. לא יודע אולי זה בגלל שגדלתי מהר מידי, שלא היה לי מספיק זמן בילדות ובהתבגרות להכיר את עצמי כמו שצריך. אני באמת לא יודע מה כל זה אומר, אני רק יודע שאני מנותק מעצמי. טאז, השד והניתוק

 

[אחדמיוחד]

טאזוס יקירי

חשבת שאפספס אותך? קראתי והרגשתי הזדהות מוזרה, חזרה לאותם ימים מוזרים... שלחתי לך במסר משהו שכתבתי לאחרונה, מקווה שזה הגיע כמו שצריך. זה מתחיל מנקודה אחרת, אבל נדמה לי שבסוף זה עשוי להתחבר גם אליך. תחזיק מעמד, השמים כחולים אחרי כל סערה.

 

[taz512]

עוד משהו שכתבתי

חשבת עליו היום בזמן העבודה, כשנהגתי באוטו בין כל הרכבים, חשבתי עליו וזה עשה לי כואב. אז הגעתי הביתה והתחלתי לכתוב, כרגע זאת אחת הדרכים היחידות שבהן אני מצליח לפרוק. אז הנה תקראו... לא מצליח לבכות עוברים בי רגשות, רגשות קשים. רגשות של אשמה של פחד ותיעוב. ואני לא יכול לבכות, לא יכול להזיל אפילו דמעה. יושב בחושך ומנסה להתנקות, מהזוהמה מהליכלוך מהחוסר ודאות, רק רוצה להיות זך שוב, להיות צחור ונקי. מחפש משהו שינקה אותי, להתחיל דף חדש. אבל זה לא אפשרי, זה קשה מאוד. כי אני לא מצליח לבכות, פשוט לא מצליח להוציא מעצמי, מה שכל בן אדם רוצה להוציא. אין לי כוח, ואין לי רצון, ואין לי יכולת, לנקות את עצמי. האנרגיות לא קימות, ואפילו בשביל בכי צריך קצת כוחות. אז עוד יום עובר, ואני לא יודע איפה אני. אני מנווט בחיים בלי קול ובלי צליל, רק מחפש את מה שאבד. אבל לא יעזור, אי אפשר להתחיל בחיפוש, בלי לנקות את כל הליכלוך. אבל אני לא יכול לנקות, כי אני לא יכול לבכות. טאז, השד והבכי

 

[אפי היקרה]

תגיד, מה נהיה?

א) זה לא הבחור שאני מכירה. ב) זה גם לא דומה לבחור שאני מכירה. ג) מי אתה ומה עשית עם טאז ?!?!?! הסברים יתקבלו בברכה. מידע כלשהוא יתקבל בברכה. ואם זה משהו שאתה לא יכול להסביר עכשיו, כשתדע איך להסביר, כולנו נשמח לשמוע. לדעתי. ושוב אחזור על עצמי, בפעם השלוש מאות חמישים וארבע. אתה לוקח יותר מדיי על עצמך, ואז מאשים את עצמך שלא הספקת הכל או שמישהו נפגע ממך. יש גבול לטוב הלב ויש גבול להלקאה העצמית. בדק בית הוא דבר טוב פעם בשנה-שנתיים (וכשחושבים על זה, הגיע הזמן גם אצלי, אחרי שלושים ומשהו שנים. מילא. נחכה לשנה הבאה), אבל בלי קשר לטיפול העשרת אלפים הזה, בוא נחזור לפרופורציות ונגלה שיש כמה דברים שעובדים דווקא בשבילך. יש לי כבר שלושה בראש. נראה אותך מוצא עוד.

 

[taz512]

אין לי מושג

א)כנ"ל ב)כנ"ל ג)אין לי מושג. מידע קצת קשה להביא כרגע, כי אני עדיין לא הצלחתי לעכל אותו בעצמי, אבל בואי נגיד שבתוך הנהר השוצף שמנסה כל הזמן לסחוף אותי איבדתי את הסלע היחיד שלי, את הדבר האחד שהצליח לגרום לי להחזיק את הראש מעל המים. יש לך שלושה בראש? בבקשה תגידי לי מה הם, אפילו במסרים, כי כרגע המוח שלי ריק ואני לא מצליח לחשוב על שום דבר שעובד לטובתי. טאז, השד והטביעה

 

[אפי היקרה]

נו, זה קל.

הראשון ממש ברור. השני גם. השלישי, רובנו נגיד את זה עליך, אפילו שאתה לא מסכים. ויש לי פתאום עוד שניים. איזה קטע.

 

[taz512]

אז גלי לי

כי אני רציני לחלוטין, אני לא רואה כרגע שום דבר. בבקשה, ואני רציני לחלוטין ספרי לי. טאז, השד והיאוש

 

[nutmeg]

הי, בן אדם!

ממתי סלעים מצליחים לגרום לך להחזיק את הראש מעל למים? אני במקומך הייתי עוברת לברוז מתנפח או לפחות איזה מצוף של אניות! מה הפלא ששקעת? תוציא את האבנים מהכיס! [יא-אללה! הדברים שאני צריכה להזכיר לאנשים!]

 

[taz512]

מכירה בנהר

שיש סלע ענק וחזק, שהמים פשוט נשברים אליו וכל הנהר מתפצל לשתיים, ואם תאחוז בסלע הענק הזה מספיק חזק, הוא יציל אותך. אז אני החלקתי מהסלע, מסתבר שהוא היה רטוב. טאז, השד וההחלקות

 

[erlich]

לא משנה מה תגיד

אני רואה את הקריצה הזו בסוף כל הודעה שלך ויודע שיש שם חלק מטאז, שזה שיצא לי להכיר (אומנם מעט יחסית אבל יצא) בימי צאט מסוימים שהיו ונעלמו... (לא באשמתך, באמת שלא . שמע, עם ההתחלה מאוד הזדהתי, יש לי תקופות כאלו, והייתה לי פעם, לפני הרבה שנים (כאילו שאני בן איזה 36 (חלילה

, כלומר לפני שנתיים שלוש) תקופה קשה מאוד שכזו, שממנה יצאתי הרבה יותר שלם עם מי שאני. אני חושב שככל שהזמן עובר ואנחנו מתבגרים וגודלים אנחנו מתחילים לנסות את עצמנו יותר יותר עד שנגיד להשלמה בנוגע למשמעות החיים (מי אמר משהו על זה מקודם?), ואיפה אנחנו עומדים ביחס אליה, אז נעבור תקופות שכאלו. אפי לא מפסיקה להגיד לך שאתה מעמיס על עצמך, אף פעם לא סיפרת לי באמת על הכל, אבל אני יודע שזה לא מעט, הלוואי עלי כזה הספק, ואני אדם שאפחד לא יכול להגיד עליו שמתבטל במהלך היום (ועוד עכשיו, ראש גדול והכל...). בעצם מה שרציתי להגיד זה שלא באמת עזבת את הסלע, זה רק נדמה לך. כי כמו בסרטים האלו שהפריים נעלם ואז מתחדש ואנחנו בעצם רואים שהיד הימנית של הגיבור מחזיקה את הסלע בחוזקה, כך גם אתה תראה את עצמך בעוד שבוע, שבועיים. חודש. אני לא יודע מתי ואל תקציב לעצמך זמן. תבין שזה משהו שעוברים. ומי שיגיד לי את זה בפעם הבאה שאני אכנס לתקופה שכזו, אוי לו ואבוי לו!, ארז. נ.ב. אייקונך |השתמש-באלמנט|

 

[taz512]

תשמע

אני נסחף עם הזרם, והסלע מתרחק ממני, אין לי במה לאחוז, וכשאתה מאבד את הנקודת האחיזה היחידה שלך, קשה מאוד לצוף. תאמין לי, אני יודע שאני מתוסבך, אני מדבר מבולבל, ואני לא ממש יודע מה אני רוצה מעצמי. אני מקווה שאם הזמן זה יתבהר, כי בסופו של דבר כמה זמן המצב יכול להישאר כזה מחורבן? זה נגד כל סטטיסטקה אפשרית. וד"א חשבתי לשנות את הקריצה בכל סוף הודעה, אבל החלטתי שלא, כי זה סתם יכניס אותי לעוד יותר דיכאון. טאז, השד והדפרסיה

 

[Michelin]

טאז, בוא ושכב על הספה.

מישה הוציא מכיסו בלוק צהוב של דפתר ואט פילוט שחור, שם בפיו מקטרת וסינן בין שיניו "מענין" אחרי כל 8 וחצי שורות מההודעות (בעיקר שלך אבל גם של השאר). וגם אחרי השיחה הקצרה שהעביר איתך אתמול בערב, שהותירה אותו בנימה מסוימת, שעליה מבוססת ספקולציה זאת. וכדי למגן עכוזו מפני תביעות דיבה, מישה מצהיר כי זאת השארה בלבד, ותיתכן הסבירות (הקלושה) שמישה טועה. 115 דקות של מלנכוליה. כך אמרת למישה אתמול, וזה בסדר, ומוצדק, וטבעי, ויורד בכבסה. בין כל ההודעות שלך יש סממן די דומיננטי של נסיון להוכיח את קיומה של הדיפרסיה. מתוך הנחה די מוטעת שלא מאמינים ביכולתיך להיות דכאוני, או מתוך נסיון של הלקאה עצמית (לדפוק את הראש בקיר ולצעוק אני מודכא, אני ילד רע? לא בריא), או מתוך חוסר אמונה שלך עצמך בדיפרסיה שלך עצמך (לפני שתפתח את הפה לענות, תקרא עד הסוף). מישה לא מפקפק בדכאון שלך, כלל וכלל לא. להיפך, זה בריא להיות מלנכולי כל כמה ירחים מלאים, או שעות אי זוגיות. אבל לא הראת שום סימן של נסיון לצאת מן הדכאון. רק פזמון חוזר של: אני מדוכא ורע לי. וליבו של מישה יוצא אלייך, וטוב לשקוע קצת בדכאון, זה גורם לכולם להעריך את שאר הרגשות. אבל יקירי, יש הבדל בין מלנכוליה ומזוכיזם. ממה שהבין מישה, יש תחושה קשה של חוסר אונים, ואיזשהי הרגשת אי נעימות עם עצמך. אל תחפש את הדמעות לשטוף את זה, וגם מקלחת לא תעזור, לא חשוב עד כמה תשפשף מאחורי האוזניים. הפרוזה שלך, היא השטיפה. מישה הינו חסיד גדול של ריפוי בעסוק, באומנות, מוסיטרפיה ופסיכודרמה, ולקחת את המלנכוליה בהלך רוח לירי, נהדר (פו עשה על זה כמעט קריירה שלמה, קראת האורב?). טאז, תחושת החוסר במרפא או תשובה באה כי אתה מחפש אותן במקומות הלא נכונים. הם כאן כתובים בפני קהל רחב. זה שאין זה מספיק בכדי שתרגיש שהוקל לך, המקלדת עוד נטויה. ואם לא שם, אז מקרמה. יש למישה הרגשה שאתה לא מחפש אחר עיצה. רק יצר הקנטרנות עולה על פני המים. כמעט לכל תגובה שנתנו לך, ענית משהו בסגנון been there, done that. פעם הייתי שמח, פעם חייתי לפי המוטו הזה וכיוב. והפזמון של "אני מדוכא" (זה בא בגרסת דיסקו? מישה לא מזלזל, מנסה לקנות חיוך). אתה לא כתבת על בעיה אלא על מכאוב. קשה מאוד ליעץ או לעזור למכאובים, רק להציא כתף ואוזן. את של מישה יש לך. פסוקו: מענין.