תקועה עליך אבל בלעדך
הלוואי שהייתי מצליחה להבין עכשיו מה באמת אני רוצה מה אני באמת צריכה... אולי אותך.... כל שנייה שעוברת אני מנסה להבין מה יותר נכון הלב מת להתקשר אליך ולשמוע מה קורה איתך, לשמוע את הקול שלך, לדעת שהכול בסדר, שאתה מתגעגע אלי וחושב עלי כמו שאני עליך אבל הראש צועק! הוא יודע שזאת טעות הוא יודע שזה לא נכון, הוא יודע כמו תמיד כמה קשה יהיה לי אח"כ. כולם אומרים שתמיד צריך ללכת עם הלב, אבל מה אני אמורה לעשות כשהלב והראש מתנגשים אחד בשני? כשהרגש וההיגיון כ"כ רחוקים אחד מהשני? כשאני לא יודעת מה יותר חזק אצלי הרגש או ההיגיון? כשאני כל כך זקוקה לך....כמו תמיד. שאני רוצה לצרוח עליך, שתבין, שכבר כמעט שנה אתה לא יוצא לי מהראש, מהלב, מהנשמה, מכל מקום אפשרי בגוף שלי!! שכבר כמעט שנה אתה היחידי שאני באמת רוצה, היחידי שאי פעם רציתי באמת... שכל השאר זה כדי לשכוח אותך, להעביר את הזמן, אתה היחידי שהרגשות שלי אליו הם כל כך אמיתיים וכל כך כואבים, שאתה היחידי שגרמת לי לצחוק, לבכות, להתרגש ולכאוב ביחד, אבל אתה אף פעם לא נתת לנו הזדמנות נוספת, לא משנה מה קרה ומה היה, אתה לא היית שלי שוב, לא משנה מה עשיתי ומה רציתי, תמיד משהו הרחיק ומרחיק בננו, כנראה למרות כל מה שאני מרגישה פשוט לא נועדנו להיות ביחד. אתה רוצה "ידידים הכי טובים" במקום זה ואני קיבלתי את זה ובאמת זה מה שאנחנו אבל זה קשה, כל כך קשה. אומרים שמה שצריך לקרות יקרה, ואני יודעת שצריך לקרות משהו ביננו, אני פשוט יודעת את זה, אז איך זה שכבר שנה שומדבר לא קורה?? איך זה שאתה עדיין מראה שאתה אוהב? ושאתה אומר שאני חשובה לך? ואיך זה שכבר שנה שומדבר לא השתנה? אתה עדיין תקוע עם ה"בעיות" שלך בצבא שהלוואי והייתי מצליחה להבין איך אתה מצליח לסבך לעצמך את החיים ככה... ואני עדיין תקועה עלייך, אבל בלעדייך.... הלוואי שכל זה היה עובר, או שהיה מתקדם לאנשהו, אבל במצב הזה אני כבר לא מסוגלת!! באמת שאני לא מסוגלת.... זה בא בתקופות, תקופות שאני לא מפסיקה להיות מתוסכלת בגללך ושאני עמוק עמוק בתוך הרגשות אליך, ותקופות שאני מדחיקה ומנסה לשכנע את עצמי שאני לא באמת אוהבת אותך ושזה הכל בראש שלי, שאם פעם אחת זה לא הצליח אז זה לא יצליח שוב, שיש לנו ציפיות שונות מהקשר אבל בסוף הכל מסתכם בזה שאני אוהבת אותך ולא משנה איזו תקופה זאת. אלוהים...אני פשוט לא יודעת איך אני יוצאת מזה!! זה נמשך כבר יותר מידי זמן, ופשוט אין לזה סוף, זה מעגל כזה, שאני עוברת אותו לבד...כ"כ לבד, ואני אפילו לא יודעת מה אתה מרגיש! אתה אומר שעדיין יש לך רגש אליי אז למה אתה לא עושה עם זה משהו? עדיף שלא תאמר לי... אני מנסה, אני מכירה אחרים, מנסה להיות רצינית בקשר אליהם אבל אני פשוט לא מסוגלת כי כל פעם שאני עם מישהו אני מדמיינת שזה אתה, וכשזה לא אותו דבר, וזה אף פעם לא אותו דבר, אני פשוט מרחיקה אותם ממני, כי אני לא מסוגלת לעשות את זה לא להם ולא לי.. ואתה, אחרי שניסית להסביר לי כל כך יפה למה אנחנו לא יכולים להיות במחויבות נהית חבר שלה...לא משנה שאמרת לי שלא הולך ביניכם ושאתם תמיד רבים עדיין, אין לך מושג כמה זה כאב לי, עדיין כואב, כמה רציתי למות כששמעתי את זה, כמה התאכזבתי ממך אפילו קצת שנאתי אותך, וכמה שנאתי אותך עוד יותר כשהיית איתי בלי להגיד לי שיש ביניכם משהו, שהסתרת ממני, למרות שידעת שאתה יכול לספר לי הכל, ולמרות שאני תמיד סיפרתי לך כששאלת עם היית עם מישהו, או עם יש לי מישהו... אבל כשהחבר הכי טוב שלך אמר לי שהוא מעדיף אותי עליה ,הכול חזר...בבום, כל מה שהדחקתי במשך החודשיים האלה, ואז פתאום אחרי שנפרדתם אתה התקשרת כולך מבואס, ואני הוצאתי אותך מהדיכאון, עזרתי לך לעבור את זה והייתי איתך, אבל כ-הידידה הכי טובה שלך , אני לא יודעת איך הצלחתי, הפעם ההיגיון שלי ניצח על הלב שרק רצה לחבק אותך ולהגיד לך כמה שאני רוצה אותך. ואתה שישבת שם ולא הפסקת לבהות בי...ולהרחיק אותי מכל אלה שהתחילו איתי כדי "להראות בעלות" למרות שאין לך שום בעלות עלי... והסצנות קנאה שלך... ושאחרי זה הכרת את החברה שלי והתחיל בניכם משהו , מה יכולתי לעשות?? לכעוס עליך? להגיד לך שזה פוגע בי? שזה משגע אותי? אני לא יכולה, אני לא מסוגלת, אני מנסה כל הזמן להיות חזקה מולך, לנצח אותך, לא לתת לך את הסיפוק שאתה רוצה, אולי בגללי שומדבר לא קורה, בגלל היחס שאני נותנת לך, שאני מראה לך שלא אכפת לי באמת מהחיים שלך, ושאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אולי זה בגלל זה... אבל אני לא מסוגלת להראות לך ולהגיד לך מה אני באמת מרגישה ומה באמת אני רוצה, אני מפחדת להיפגע יותר, אני מפחדת שתדע ושתנצל את זה, אני פשוט מפחדת אני כבר לא יודעת ממה.... כבר אמרתי לך פעמיים ופעם נוספת זאת אכזבה נוספת... אני כל כך רוצה שזה יגמר כבר כל העינוי הזה, אני פשוט מענה את עצמי, בכל פעם שאני משכנעת את עצמי שאני לא אוהבת אותך אני פתאום מגלה כמה אני אוהבת אותך וזה כואב פי שניים. אולי אני פשוט צריכה לחיות עם זה.... אולי אני צריכה לעשות משהו עם עצמי, אבל מה?? לא יודעת...הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו, ברגע זה, זה להתקשר אליך, אני אפילו לא יודעת מה אני יגיד לך, אבל זה הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו, אבל אסור לי, אסור לי...אני יודעת שאסור לי. הלוואי שהייתי יודעת מה מותר לי איתך, מה אני כן יכולה, הלוואי שהייתי איתך....שהיית אוהב אותי לפחות חצי ממה שאני אותך, הלוואי שזה פשוט היה נגמר... למי שחווה אהבה נכזבת עד לפני 3-4 חודשים זה מה שהרגשתי... הייתי בטוחה שזה מה שאני ארגיש תמיד. אבל לא, זה עבר ותמיד תאמינו בזה אפילו שנראה לכם שזה בחיים לא יקרה. אנחנו כבר לא הידידים הכי טובים. אין ביננו שום קשר ולפני שבוע כשראיתי אותו במסיבת גיוס עם החברה אחרי חודשיים שלא דיברנו הבנתי כמה הוא כבר לא מזיז לי! כמה ששכחתי ממנו, שגם אם הוא ירצה... זה מאוחר מידיי כי אפילו טיפת רגש לא נשארה לי אליו רק תאמינו ומה שתאחלו לעצמכם יקרה
הלוואי שהייתי מצליחה להבין עכשיו מה באמת אני רוצה מה אני באמת צריכה... אולי אותך.... כל שנייה שעוברת אני מנסה להבין מה יותר נכון הלב מת להתקשר אליך ולשמוע מה קורה איתך, לשמוע את הקול שלך, לדעת שהכול בסדר, שאתה מתגעגע אלי וחושב עלי כמו שאני עליך אבל הראש צועק! הוא יודע שזאת טעות הוא יודע שזה לא נכון, הוא יודע כמו תמיד כמה קשה יהיה לי אח"כ. כולם אומרים שתמיד צריך ללכת עם הלב, אבל מה אני אמורה לעשות כשהלב והראש מתנגשים אחד בשני? כשהרגש וההיגיון כ"כ רחוקים אחד מהשני? כשאני לא יודעת מה יותר חזק אצלי הרגש או ההיגיון? כשאני כל כך זקוקה לך....כמו תמיד. שאני רוצה לצרוח עליך, שתבין, שכבר כמעט שנה אתה לא יוצא לי מהראש, מהלב, מהנשמה, מכל מקום אפשרי בגוף שלי!! שכבר כמעט שנה אתה היחידי שאני באמת רוצה, היחידי שאי פעם רציתי באמת... שכל השאר זה כדי לשכוח אותך, להעביר את הזמן, אתה היחידי שהרגשות שלי אליו הם כל כך אמיתיים וכל כך כואבים, שאתה היחידי שגרמת לי לצחוק, לבכות, להתרגש ולכאוב ביחד, אבל אתה אף פעם לא נתת לנו הזדמנות נוספת, לא משנה מה קרה ומה היה, אתה לא היית שלי שוב, לא משנה מה עשיתי ומה רציתי, תמיד משהו הרחיק ומרחיק בננו, כנראה למרות כל מה שאני מרגישה פשוט לא נועדנו להיות ביחד. אתה רוצה "ידידים הכי טובים" במקום זה ואני קיבלתי את זה ובאמת זה מה שאנחנו אבל זה קשה, כל כך קשה. אומרים שמה שצריך לקרות יקרה, ואני יודעת שצריך לקרות משהו ביננו, אני פשוט יודעת את זה, אז איך זה שכבר שנה שומדבר לא קורה?? איך זה שאתה עדיין מראה שאתה אוהב? ושאתה אומר שאני חשובה לך? ואיך זה שכבר שנה שומדבר לא השתנה? אתה עדיין תקוע עם ה"בעיות" שלך בצבא שהלוואי והייתי מצליחה להבין איך אתה מצליח לסבך לעצמך את החיים ככה... ואני עדיין תקועה עלייך, אבל בלעדייך.... הלוואי שכל זה היה עובר, או שהיה מתקדם לאנשהו, אבל במצב הזה אני כבר לא מסוגלת!! באמת שאני לא מסוגלת.... זה בא בתקופות, תקופות שאני לא מפסיקה להיות מתוסכלת בגללך ושאני עמוק עמוק בתוך הרגשות אליך, ותקופות שאני מדחיקה ומנסה לשכנע את עצמי שאני לא באמת אוהבת אותך ושזה הכל בראש שלי, שאם פעם אחת זה לא הצליח אז זה לא יצליח שוב, שיש לנו ציפיות שונות מהקשר אבל בסוף הכל מסתכם בזה שאני אוהבת אותך ולא משנה איזו תקופה זאת. אלוהים...אני פשוט לא יודעת איך אני יוצאת מזה!! זה נמשך כבר יותר מידי זמן, ופשוט אין לזה סוף, זה מעגל כזה, שאני עוברת אותו לבד...כ"כ לבד, ואני אפילו לא יודעת מה אתה מרגיש! אתה אומר שעדיין יש לך רגש אליי אז למה אתה לא עושה עם זה משהו? עדיף שלא תאמר לי... אני מנסה, אני מכירה אחרים, מנסה להיות רצינית בקשר אליהם אבל אני פשוט לא מסוגלת כי כל פעם שאני עם מישהו אני מדמיינת שזה אתה, וכשזה לא אותו דבר, וזה אף פעם לא אותו דבר, אני פשוט מרחיקה אותם ממני, כי אני לא מסוגלת לעשות את זה לא להם ולא לי.. ואתה, אחרי שניסית להסביר לי כל כך יפה למה אנחנו לא יכולים להיות במחויבות נהית חבר שלה...לא משנה שאמרת לי שלא הולך ביניכם ושאתם תמיד רבים עדיין, אין לך מושג כמה זה כאב לי, עדיין כואב, כמה רציתי למות כששמעתי את זה, כמה התאכזבתי ממך אפילו קצת שנאתי אותך, וכמה שנאתי אותך עוד יותר כשהיית איתי בלי להגיד לי שיש ביניכם משהו, שהסתרת ממני, למרות שידעת שאתה יכול לספר לי הכל, ולמרות שאני תמיד סיפרתי לך כששאלת עם היית עם מישהו, או עם יש לי מישהו... אבל כשהחבר הכי טוב שלך אמר לי שהוא מעדיף אותי עליה ,הכול חזר...בבום, כל מה שהדחקתי במשך החודשיים האלה, ואז פתאום אחרי שנפרדתם אתה התקשרת כולך מבואס, ואני הוצאתי אותך מהדיכאון, עזרתי לך לעבור את זה והייתי איתך, אבל כ-הידידה הכי טובה שלך , אני לא יודעת איך הצלחתי, הפעם ההיגיון שלי ניצח על הלב שרק רצה לחבק אותך ולהגיד לך כמה שאני רוצה אותך. ואתה שישבת שם ולא הפסקת לבהות בי...ולהרחיק אותי מכל אלה שהתחילו איתי כדי "להראות בעלות" למרות שאין לך שום בעלות עלי... והסצנות קנאה שלך... ושאחרי זה הכרת את החברה שלי והתחיל בניכם משהו , מה יכולתי לעשות?? לכעוס עליך? להגיד לך שזה פוגע בי? שזה משגע אותי? אני לא יכולה, אני לא מסוגלת, אני מנסה כל הזמן להיות חזקה מולך, לנצח אותך, לא לתת לך את הסיפוק שאתה רוצה, אולי בגללי שומדבר לא קורה, בגלל היחס שאני נותנת לך, שאני מראה לך שלא אכפת לי באמת מהחיים שלך, ושאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אולי זה בגלל זה... אבל אני לא מסוגלת להראות לך ולהגיד לך מה אני באמת מרגישה ומה באמת אני רוצה, אני מפחדת להיפגע יותר, אני מפחדת שתדע ושתנצל את זה, אני פשוט מפחדת אני כבר לא יודעת ממה.... כבר אמרתי לך פעמיים ופעם נוספת זאת אכזבה נוספת... אני כל כך רוצה שזה יגמר כבר כל העינוי הזה, אני פשוט מענה את עצמי, בכל פעם שאני משכנעת את עצמי שאני לא אוהבת אותך אני פתאום מגלה כמה אני אוהבת אותך וזה כואב פי שניים. אולי אני פשוט צריכה לחיות עם זה.... אולי אני צריכה לעשות משהו עם עצמי, אבל מה?? לא יודעת...הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו, ברגע זה, זה להתקשר אליך, אני אפילו לא יודעת מה אני יגיד לך, אבל זה הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו, אבל אסור לי, אסור לי...אני יודעת שאסור לי. הלוואי שהייתי יודעת מה מותר לי איתך, מה אני כן יכולה, הלוואי שהייתי איתך....שהיית אוהב אותי לפחות חצי ממה שאני אותך, הלוואי שזה פשוט היה נגמר... למי שחווה אהבה נכזבת עד לפני 3-4 חודשים זה מה שהרגשתי... הייתי בטוחה שזה מה שאני ארגיש תמיד. אבל לא, זה עבר ותמיד תאמינו בזה אפילו שנראה לכם שזה בחיים לא יקרה. אנחנו כבר לא הידידים הכי טובים. אין ביננו שום קשר ולפני שבוע כשראיתי אותו במסיבת גיוס עם החברה אחרי חודשיים שלא דיברנו הבנתי כמה הוא כבר לא מזיז לי! כמה ששכחתי ממנו, שגם אם הוא ירצה... זה מאוחר מידיי כי אפילו טיפת רגש לא נשארה לי אליו רק תאמינו ומה שתאחלו לעצמכם יקרה
