תקועה במבוך
את מערכת היחסים עם החבר הרציני הראשון שלי התחלתי בגיל 24.5, ולאחר חצי שנה של חברות, הוא נפרד ממני. הפרידה היתה קשה מאד, נשארנו בקשר, שבהתחלה היה בכי הדדי על כך שאנחנו לא ביחד ושאין לנו עתיד משותף. כרגע, 5 חודשים אחרי הפרידה, אנחנו מתנהגים כזוג לכל דבר ועניין, אפילו יותר קרובים מאשר כשהיינו בהגדרה "זוג". הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי, רוצה להיות בקרבתי, רמת השיחות הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות (אפילו שגם לפני הפרידה התקשורת בינינו היתה טובה) עלתה מאד, הוא מקנא לי ואני לו, אנחנו עדיין מונוגמיים, למרות שרשמית אנחנו לא יחד. אנחנו מנהלים כל הזמן שיחות יחסינו לאן, ובעיקר מרגישים כמו שני אימפוטנטים שקשה להם להחליט, לכאן או לכאן. באופן אישי אני מרגישה שהוא כרגע מקבל את כל מה שהוא רוצה ורצה מלכתחילה - אני שלו, יש לו חברה טובה וקרובה ופרטנרית מעולה למיטה (אם יורשה לי), אבל אין לו את מה שהפריע מלכתחילה - הוא לא בן אדם חברותי,ואני כן, וכרגע אני לא מבקשת ממנו לבוא איתי לאף אירוע של חברים שלי, לא מבקשת שיבוא אלי הביתה למרות שההורים לוחצים (נו, כן, אני מרוששת, לכן עדיין גרה בבית). זה לא נראה כאילו הוא מפחד מההגדרה "חברים", אבל הוא מפחד מכל מה שבא בעקבותיה, וכרגע אין לו. כי להיות מחויב אלי הוא כן, אבל לרצונות שלי ולצרכים שלי - לא. אז אחרי כל המגילה הזו, מה אני עושה איתו, אתם שואלים? אני אוהבת אותו. הא, וגם עובדת איתו, שכחתי לציין, מה שמקשה על הכל. מה עושים???
את מערכת היחסים עם החבר הרציני הראשון שלי התחלתי בגיל 24.5, ולאחר חצי שנה של חברות, הוא נפרד ממני. הפרידה היתה קשה מאד, נשארנו בקשר, שבהתחלה היה בכי הדדי על כך שאנחנו לא ביחד ושאין לנו עתיד משותף. כרגע, 5 חודשים אחרי הפרידה, אנחנו מתנהגים כזוג לכל דבר ועניין, אפילו יותר קרובים מאשר כשהיינו בהגדרה "זוג". הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי, רוצה להיות בקרבתי, רמת השיחות הן מבחינת כמות והן מבחינת איכות (אפילו שגם לפני הפרידה התקשורת בינינו היתה טובה) עלתה מאד, הוא מקנא לי ואני לו, אנחנו עדיין מונוגמיים, למרות שרשמית אנחנו לא יחד. אנחנו מנהלים כל הזמן שיחות יחסינו לאן, ובעיקר מרגישים כמו שני אימפוטנטים שקשה להם להחליט, לכאן או לכאן. באופן אישי אני מרגישה שהוא כרגע מקבל את כל מה שהוא רוצה ורצה מלכתחילה - אני שלו, יש לו חברה טובה וקרובה ופרטנרית מעולה למיטה (אם יורשה לי), אבל אין לו את מה שהפריע מלכתחילה - הוא לא בן אדם חברותי,ואני כן, וכרגע אני לא מבקשת ממנו לבוא איתי לאף אירוע של חברים שלי, לא מבקשת שיבוא אלי הביתה למרות שההורים לוחצים (נו, כן, אני מרוששת, לכן עדיין גרה בבית). זה לא נראה כאילו הוא מפחד מההגדרה "חברים", אבל הוא מפחד מכל מה שבא בעקבותיה, וכרגע אין לו. כי להיות מחויב אלי הוא כן, אבל לרצונות שלי ולצרכים שלי - לא. אז אחרי כל המגילה הזו, מה אני עושה איתו, אתם שואלים? אני אוהבת אותו. הא, וגם עובדת איתו, שכחתי לציין, מה שמקשה על הכל. מה עושים???