תקוות וציפיות
סיפור קצר (בלי יותר מידיי פואנטה..) שקרה לי לפני כמה ימים בבוקר קריר וסגריר.. כרגיל, איחרתי את ההסעה לב``ס אבל בגלל שהשעה עדיין לא היתה 7 והיה לי עוד חצי שעה לחכות להסעה הבאה החלטתי לסור לעבר חדר האוכל המשובח של קיבוצי (עניין של 50 מטר הליכה..). אני נכנסת לח.אוכל החמים (והמכוער) לוקחת לי צלחת, סכום וכוס אבל מוותרת על המגש (יתברר כטעות מאוחר יותר..) לוקחת מיץ אשכוליות (בדיוק נגמר התפוזים..) והולכת לכיוון מכונת הטוסטים (תתארו לכם טוסטר ענק, עם מן שורת מגשיות שמסתובבות בעיגול וכל פעם זורקות 2 טוסטים החוצה..), שמה לי 2 פרוסות לחם ומחכה.. ומחכה.. והטוסטים שלי מסרבים לצאת.. בנתיים עוד מישהו מצטרף אליי ומתחיל ושם לעצמו גם כמה פרוסות.. אנחנו מחכים ביחד.. בנתיים עובר איזה זקן לידנו, שם את היד על המכונה וקבע במבטא הונגרי ``רק הרגע הדליקו את המכונה, זה עדיין קר, זה יקח חצי שעה..`` נו, אני אומרת לעצמי, נחכה עוד קצת, מה כבר יכול לקרות? אני מחכה ומחכה… וכבר מזמן מזמן עברו ה- 30 שניות שלוקח למכונה הזאת להכין טוסטים.. בסופו של דבר כמובן נמאס לי לחכות ומי שהיה לידי פשוט מצא איזה כפתור שגורם למגשיות להסתובב יותר מהר, ובסוף, מה יוצא מהטוסטר הזה?? שני גושי פחם.. לא בדיוק דבר אכיל.. הסוף אומנם היה טוב (הלכתי לטוסטר שממול ולקחתי לי טוסט נורמלי, ואיחרתי לשיעור לשון כמובן..) עכשיו, כמו שאמרתי לסיפור הזה אין כל כך פואנטה, אבל הוא גרם לי לחשוב על משהו.. מה גורם לנו כל כך הרבה פעמים לחכות ולצפות למשהו (בדיוק כמו שאני חיכיתי לטוסטים..) למרות שאנחנו לא תמיד מקבלים את מה שרצינו.. ואפילו יותר מזה, לחכות ולצפות למשהו שאנחנו יודעים שהסיכויים שהוא אכן יתגשם הם אפסיים? מאיפה אנחנו שואבים את כל הכוחות האלו? ומה גורם לנו לפתח צפיות בכל פעם מחדש? למה אנחנו לא ישר מוותרים על זה? מאיפה יש לנו לכל הרוחות כוחות לזה? החיים הרי מלאים באכזבות, אבל גם אנשים בני 80 בדרך-כלל לא מאבדים את התקווה… אני לא חושבת שלמישהו בעולם יש תשובה לזה.. אבל אולי למישהו יש רעיון? (אתם רואים איך אני מסרבת לאבד את התקווה?) בלה בלה
סיפור קצר (בלי יותר מידיי פואנטה..) שקרה לי לפני כמה ימים בבוקר קריר וסגריר.. כרגיל, איחרתי את ההסעה לב``ס אבל בגלל שהשעה עדיין לא היתה 7 והיה לי עוד חצי שעה לחכות להסעה הבאה החלטתי לסור לעבר חדר האוכל המשובח של קיבוצי (עניין של 50 מטר הליכה..). אני נכנסת לח.אוכל החמים (והמכוער) לוקחת לי צלחת, סכום וכוס אבל מוותרת על המגש (יתברר כטעות מאוחר יותר..) לוקחת מיץ אשכוליות (בדיוק נגמר התפוזים..) והולכת לכיוון מכונת הטוסטים (תתארו לכם טוסטר ענק, עם מן שורת מגשיות שמסתובבות בעיגול וכל פעם זורקות 2 טוסטים החוצה..), שמה לי 2 פרוסות לחם ומחכה.. ומחכה.. והטוסטים שלי מסרבים לצאת.. בנתיים עוד מישהו מצטרף אליי ומתחיל ושם לעצמו גם כמה פרוסות.. אנחנו מחכים ביחד.. בנתיים עובר איזה זקן לידנו, שם את היד על המכונה וקבע במבטא הונגרי ``רק הרגע הדליקו את המכונה, זה עדיין קר, זה יקח חצי שעה..`` נו, אני אומרת לעצמי, נחכה עוד קצת, מה כבר יכול לקרות? אני מחכה ומחכה… וכבר מזמן מזמן עברו ה- 30 שניות שלוקח למכונה הזאת להכין טוסטים.. בסופו של דבר כמובן נמאס לי לחכות ומי שהיה לידי פשוט מצא איזה כפתור שגורם למגשיות להסתובב יותר מהר, ובסוף, מה יוצא מהטוסטר הזה?? שני גושי פחם.. לא בדיוק דבר אכיל.. הסוף אומנם היה טוב (הלכתי לטוסטר שממול ולקחתי לי טוסט נורמלי, ואיחרתי לשיעור לשון כמובן..) עכשיו, כמו שאמרתי לסיפור הזה אין כל כך פואנטה, אבל הוא גרם לי לחשוב על משהו.. מה גורם לנו כל כך הרבה פעמים לחכות ולצפות למשהו (בדיוק כמו שאני חיכיתי לטוסטים..) למרות שאנחנו לא תמיד מקבלים את מה שרצינו.. ואפילו יותר מזה, לחכות ולצפות למשהו שאנחנו יודעים שהסיכויים שהוא אכן יתגשם הם אפסיים? מאיפה אנחנו שואבים את כל הכוחות האלו? ומה גורם לנו לפתח צפיות בכל פעם מחדש? למה אנחנו לא ישר מוותרים על זה? מאיפה יש לנו לכל הרוחות כוחות לזה? החיים הרי מלאים באכזבות, אבל גם אנשים בני 80 בדרך-כלל לא מאבדים את התקווה… אני לא חושבת שלמישהו בעולם יש תשובה לזה.. אבל אולי למישהו יש רעיון? (אתם רואים איך אני מסרבת לאבד את התקווה?) בלה בלה