הוא....
הוא התיישב בנוחות יתרה על קצה המיטה שלי, כאילו לא מרגיש או מבחין שהוא מפריע, מגושם מה, ידים ארוכות, פרצוף מיוסר, לא התגלח מזה ימים רבים. הסתובבתי לצד השני, הפנתי אליו את גבי, הצצתי דרך החלון לשמיים, מחפשת דרך מילוט, מצטערת בפעם המי יודע כמה, שאני לא ציפור... הוא נגע בכתפי: "תסתובבי אני רוצה לדבר" "לא רוצה" מלמלתי, דוחפת בכוח את הכרית, "אני רוצה לישון" "אבל אני רוצה לדבר אתיך, תסתובבי כבר" הסתובבתי בחוסר חשק, יודעת שאם לא אסתובב, הוא יציק לי עוד שעות רבות. הצקה והטרדה הן חלק מהתכונות הבולטות שלו. "וכן? מה עכשיו?" שאלתי נרגשת, אתה מבין שאתה חייב להפסיק להטריד אותי, ובייחוד בשעות הלילה – הן נועדו לשינה – אם אתה לא יודע..." "כן אני יודע.. אבל אני מבולבל, אני לא מצליח להבין מה קורה, אני לא מצליח לעשות מאומה, את מבינה, אני כנראה לא יוצלח". "נו, באמת, חייכתי לעצמי בחיוך מרושע, את זה שאתה לא יוצלח אנחנו כבר יודעים מזה זמן רב, בשביל זה אתה לא נותן לי לישון???" "אל תהיי צינית – אני צריך עזרה, תביני, ניסיתי הכל, שיניתי גישה, שיניתי צורת דיבור ואפילו את המראה שלי, הוא המשיך בשלו, גזזתי את השיער, צבעתי אותו לשחור, אני לא יושב יותר על הכיסא המיוחד, לא מחזיק את המקל, פיזרתי את כל העננים לחופשה ו.. כלום" הסתכלתי עליו כשהוא דיבר, רק עכשיו שמתי לב ששערות ראשו קוצצו לקצר מאד - תסרוקת אופנתית שלא ממש התאימה לו.. אולי כי הוא רזה כל כך בתקופה האחרונה. הוא באמת נראה מיוסר – הקשחתי את לבי. "כל פעם שאתה לא מצליח, אתה מגיע אלי בלילה, עייף ומותש ואני צרכה לספוג את העייפות שלך, את הטרוניות שלך, להרגיע, לנחם... תגיד לי מה אתה רוצה? אני – אין לי תשובות בשבילך, אין לי כוחות מיוחדים – אין." הוא מצמץ בעיניו בעייפות גדולה ששימחה את לבי, הושיט אלי את ידו כמו מנסה לגעת, והחזיר אותה לכיס חולצתו הענקית: "את מבינה, ניסיתי, ממש ניסיתי, אין דבר שלא ניסיתי, אפילו עשיתי דיאטה, הפסקתי לאכול את הקצפת שעל ההרים המושלגים, לא נוגע בפסגות יותר, גם לא בקרקעית – כמעט צום מוחלט, לא מחפש יותר פיתיונות, לא פועל – רק משקיף, וכלום – דבר לא השתנה" הזזתי את הכרית בחוסר נוחות והסתכלתי עליו מזווית עייני, "אם כך אולי תבין את הרמז ודיי?" ראיתי איך הוא מתקפל בתוך עצמו, זז בחוסר נוחות, מתכווץ כמעט לגמרי, אבל לא מוכן להרפות "איך את מסוגלת להגיד לי דבר שכזה, אני בא לקבל ממך תמיכה, עזרה, ואת כל מה שיש לך להגיד לי זה דיי מספיק?! אני לא מאמין" חייכתי לעצמי, מושיטה לעברו את ידי הקטנה, נוגעת בשרוול חולצתו האפורה – הענקית "טוב תירגע, לא התכוונתי להרגיז... אמונה היא משהו רציני וכבד, נעזוב אותה בצד... אולי תחליף את המקל שלך? בפעם הקודמת זה עזר..." מלמלתי "את לא מבינה כלום" הוא שילב את רגליו תחתיו, משפשף בהיסח הדעת את עיניו הענקיות העמוקות, שפעם נתנו לי ולכולנו את התחושה... "החלפתי" הוא התפרץ למחשבותיי "בוודאי שהחלפתי – וכלום, דבר לא זז, החלפתי אפילו את הנעליים, את הבגדים, גזזתי את הזקן, הפסקתי ללבוש את השמלות הלבנות שאת תמיד צוחקת עליהן, ו... כלום. החלפתי את המראה שלי, החלפתי את הגישה שלי, הפסקתי להגיע בלילה, הגעתי בבוקר וחוזר חלילה, הפסקתי לשבת על העננים, הפסקתי לשחק מחבואים – וכלום... אני מותש".
