תפוז מזמין אתכם למופע מחול חדש ...

[הנהלת הפורומים]

תפוז מזמין אתכם למופע מחול חדש ...

הפגישה שלהם על הבמה היא אירוע בלתי נשכח. אבל אנחנו רוצים לשמוע על הפגישה הבלתי נשכחת שלכם... אנחנו מחלקים חמישה כרטיסים זוגיים למופע המחול החדש ועטור השבחים ארוחת ערב, בכיכוב מיה שטרן ותומר שרעבי, ביום שישי 2.7 בשעה 22:00, בתיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלל. כדי לקבל כרטיס, ספרו לנו לאורך השבוע הקרוב בתגובה להודעה – על פגישה מפתיעה, מרגשת, יוצאת דופן ובלתי נשכחת שהייתה לכם (רומנטית או לא). חמשת הסיפורים הכי מרגשים ויפים – יזכו

ניתן להעלות את הסיפורים עד ל-27.06.10 בשעה 15:00. לאחר סיום התחרות נודיע על הזוכים בפורום ובמסר אישי.

אנא עיינו בתקנון התחרות לפרטים נוספים וכללי התחרות המלאים:

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1726083 "ארוחת ערב" הנה דואט שבמהלכו נוצר מבנה כמעט הרמטי של גבר ואישה שיוצאים לסעוד את האהבה, מחפשים את הרוך, את הקרבה, את היחד אך מוצאים עצמם לסירוגין כטורף וטרפו, כטובעים בים סוער או כנאחזים בקרש הצלה. זאת האהבה, אשר כדברי שירו של ריימונד קארבר, המובא כמוטו ליצירה, "הולכת ומחשיכה, הולכת ונהיית כבדה, ומנערת את עצמה, ומתחילה לבלוע...". היצירה הועלתה בבכורה בפסטיבל הרמת מסך 2006, זכתה בפרס הראשון בתחרות הכוריאוגרפיה No Ballet גרמניה (מאי 2008). כוריאוגרפיה וריקוד: מיה שטרן ותומר שרעבי מוסיקה: Triosk - Moment Returns תלבושות: נעה ילון

לקטע מתוך המופע: http://www.youtube.com/watch?v=Wlh4...0658D4F28&playnext_from=PL&index=0&playnext=1

לאתר האנסמבל: http://www.mayatomer.com/

 

[yanek9]

הפגישה שלי

בלילה שלפני הפגישה חלמתי על רינת, ששירתה איתי בצבא. היינו על גג איזה בניין, היא עגבה עליי ובחלום ידעתי שאותה אני רוצה. הגיע הבוקר. הלכתי לעבודה וראיתי את האישה הכי יפה אי פעם. שיער חום ארוך, עיני שקד, גוף מהמם. כיף לדבר איתה, כיף לראות אותך חמישים שנה איתה. היא הכירה את זאת שחלמתי עליה, וכבר הבנתי שהחלום רמז לי שאני עומד לפגוש את בת זוגי לחיים. בהמשך היום הבנתי שהיא התחילה עם החבר הכי טוב שלי. הם היו זוג עשר שנים. נו, החלום לא העביר שום מסר בסוף. אבל הוא ותוצאותיו יישארו איתי לתמיד. ואולי גם הרגשת פספוס קטנה...

 

[iefrat]

שדה התעופה באיסטנבול

בעודי ממתינה עם בעלי לטיסה שתחזיר אותנו הביתה, צדה עיני קבוצת בחורים גבוהים ושחומי עור ב"מדים ירוקים". ניגשתי אליהם ושאלתי מאיפה אתם? : הם ענו, נבחרת הכדורסל של סעודיה. ביקשתי להצטלם עימם ונעניתי בחיוב. לפתע פנה אלי אחד מהם ושאל ומאיפה את? ישראל עניתי. הוא מצמץ, חשב ולרגע ואמר : טוב. הצטלמנו פעמיים, אחת במצלמה שלי ואחת בשלו. (התמונה פורסמה בעיתון לאשה)

 

[X raz X]

הפגישה המיוחדת :]

לפני שלוש שנים היה לי כלב בשם ''סקייפי'' סקייפי היה כמו בן אדם היה מבין אותי תמיד והיה לי לחבר הכי טוב ....אין יום שלא הייתי חוזרת הביתה והוא לא היה מקבל אותי בליקוקים קפיצות תמיד אהבתי את הרגע של להכנס הביתה ולקבל את האהבה ממנו... יום אחד יצאתי איתו לסופר וקשרתי אותו בחוץ כי לא אפשרו לי כניסה איתו,עשיתי כרגיל קניות באתי לצאת אך הוא כבר לא היה שם. חיפשתי אותו במשך שבוע יום יום שעה שעה שניה שניה,ולא מצאתי... תליתי המון המון מודעות אפילו באינטרנט ולא קיבלתי אף תשובה... כעבור חודשיים הרגשתי כבר שאין סיכויי וקיבלתי את זה ככה. עברו 3 חודשיים מאז שסקייפי נאבד כרגיל פתחתי את הדלת לעבודתי...ומי היה ליד הדלת ???? סקייפי! לא הבנתי באותו הרגע אם אני רואה טוב,הסתלכתי בדקתי וכן אכן זה סקייפי...כ''כ שמחתי אבל הייתי בהלם סקייפי קפץ עלי ללא הפסקה וליקק אותי אחרי מקלחת טובה.... ומכאן למדתי שאסור לוותר בחיים וללכת עם זה עד הסוף...! בהצלחה לכולם

 

[miriamy]

הפגישה המיוחדת שלי

הייתי בארצות הברית והתארחתי אצל קרובת משפחה רחוקה. באחד הימים היא ערכה אירוע חגיגי באולם שאליו הוזמנו חברים שלה וקרובי משפחה; שוחחתי שם עם כול מיני אנשים שונים ויצא לי לדבר עם אחד מהם שהיה ממש נחמד ויצא לי לדבר עימו קצת יותר מהאחרים, והסתבר לי שהוא קרוב משפחה רחוק שלי ובן דוד של קרובת משפחתי. הוא הציע לי לבוא לבקר אותו במקום העבודה שלו ולא פרט מעבר לכך, וכשסיפרתי על כך לקרובת משפחתי היא נורא התלהבה מההצעה אך גם היא לא פרטה מדוע... כשהגענו למקום עבודתו התברר לי מדוע: הוא היה עובד בכיר בנאס"א ומכיוון שהתחבבתי עליו כ"כ הוא הכניס אותי ואותה להיכן שבונים את מעבורת החלל ונתן לנו להתלבש בבגדי אסטרונאטים ולהצטלם בתוך המעבורת, צילם אותנו למזכרת ונתן לנו מתנה מדליון מוזהב של נאס"א ועוד כל מיני מזכרות. לאחר שחזרנו אל ביתה של קרובת משפחתי היא לא הפסיקה להודות לי, ואני לא הבנתי מדוע... מתברר שלמרות שהוא בן דודה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא או מישהו אחר מהמשפחה זכה להגיע אליו לעבודה לביקור...

 

[Purple Mushroom]

סיפורים קצרים על פגישות בהקשר של מחול:

-אני רוקד בלהקת מחול הנפש של שרון, שנה שניה ברציפות. השנה הזאת, הכראוגרפית, מאוד מקושרת. באה מכרמיאל, וחייבים שם לדעת לרקוד, זה בדם. אז במסגרת הלהקה, יש לנו המון פגישות . פגשנו השנה פעמיים את הכרוגראף של שנה שעברה, אחרי המון ימים (חודשים), לפרידה וחיבוק (עזב לצפון הארץ) . וגם בא לבקר אותנו הכרואגרף הקודם קודם, של הלהקה הקודמת של שרון

, איש מאוד מרשים וחתיך בשם אורן, שנתן לנו המון מחמאות על המחול שלנו. -באוקטובר, היתה פגישה שלי ושל שרון מאוד מרגשת, באולפני הצילום בהרצליה, של תוכנית הבוקר של שידורי "קשת" - וראינו \ בהינו גם במליניאק, וזה היה גם מסיבת יום הולדת 38 של מגיש תוכנית הבוקר דאז, אורן אחר ( 19.10.2009 - שגם היה יום הולדת של חבר שלי לשעבר, א' ) -ובקשר לפגישות שקשורות לאנשים יקרים שהיו בחיי, פגשתי לפני מספר חודשים, את המטפלת שלי לשעבר, ד', עם עגלה, ועם הבת שלה הקטנה , י' , בצהריי היום, ביום שטוף שמש, בדרך לעבודה. ומאוד התרגשתי. והיא גם מכירה את הנגן דידי ארז, שאותו פגשתי לגמרי במקריות, בסוזן דלל, בפעם האחרונה שלהקת מחול הנפש היתה צופה במופע מחול מאוד אקסטרימי. -הערב, מתוך בחירה, מחמיץ עוד מופע מחול שלקחו אותנו במסגרת להקת המחול, בשם מאוד פרובקטיבי (שכחתי איך קוראים לשם), דרך עוד ועוד קשרים של המנהלת מועדון החברתי שלנו, העוצמתית והמושלמת , בסוזן דלל. אז התחרות הזאת באה לי הלילה, בתזמון כמעט מושלם. -רק יש לי בעית תחבורה בשישי בלילה,(רק אם אזמין את המנהלת שיש לה אוטו, ותסכים לצאת איתי בצורה מקצועית) ומקווה מאוד מאוד שיהיה לי כח, אחרי יום חמישי ה1.7 לילה לבן, כי התוודענו היום, שיש לנו יום צילומים לילי ביוצרים עם קשת, בחמישי בלילה ,ה 1.7 וגם ב 2.7, עד 4:00 בבוקר ! (מטורף לגמרי!)

=] ...

. אלון.

 

[liranzamsh]

הפגישה הכי יוצאת דופן שלי

זה היה עם החבר הנוכחי שלי. יצאנו כפגישה שניה לפאב בת"א, אני הגעתי לפגישה אחרי שלא אכלתי כל היום (זה פרט חשוב להמשך הסיפור). ישבנו על הבר ושנינו הזמנו יין. אני סיימתי את הכוס הראשונה תוך 10 דק' והזמנתי עוד כוס יין, הוא עוד היה בכוס הראשונה... צחקתי עליו שהוא לא יודע לשתות... אחרי שסיימתי את הכוס השנייה הייתי כבר ב"היי", עברו כמה דקות והעובדה שלא אכלתי כל היום הכתה לי בפנים (תרתי משמע). רצתי לשירותים והקאתי!!! חזרתי לשולחן והוא שאל אם הכל בסדר, אמרתי שכן. כעבור שתי דקות רצתי החומה לנשום אוויר, ושוב...הקאתי!!!הוא יצא החוצה וקלט אותי מקיאה. מיותר לציין שהתפדחתי ברמות על!!! אייך הסיפור נגמר? בזה שעצרנו כמה פעמים בצידי הדרך ולא בשביל להתמזמז... יום למחרת הייתי בהאנג אובר מטורף.

 

[צ י ח ק ו ק י ת]

הפגישה הכי יוצאת דופן שלי...

אני עובדת כרכזת משאבי אנוש בחברה. כחלק מעבודתי אני מראיינת מועמדים לחברה בה אני עובדת. באחת הפעמים בה חיפשתי מזכירה ראיינתי בחורה שהייתה מקסימה ומצחקה ומצאה חן בעיני מאוד אך לא התאימה לתפקיד בשום צורה. כל הראיון היא קרעה אותי מצחוק (שלרוב אני נוטה להיות נימוסית ומיקצועית) עד כדי כך שבסוף הראיון אמרתי לה שהיא מקסימה, אבל אני חושבת שהיא לא מתאימה לתפקיד ושהיא לא יודעת להתראיין, ושאשמח לשבת איתה לקפה ולהדריך אותה איך להתראיין בצורה טובה יותר. היום היא אחת מחברותי הטובות ביותר.

 

[ילדה עם עינים איילהה]

הפגישה שלי..

ובכן.. הסיפור מתחיל בהיותי בת 16 .. כיום בת 23. ההיתי ילדה מאוד פרועה ובעייתית, חיפשתי את דרכי המיוחדת בעולמי החשוך באותה תקופה לא היה לי הרבה חברים, ואם היה ההיתי מחליפה אותם כמו גרביים, או שהם היו מחליפים אותי היה לי רע, וההיתי מאוד משועממת, ולא מצאתי משהו שיחזיק אותי פה, בעולם, בכלל.. לכול אחד סביבי היה משהו שהוא אהב משהו שהחזיק אותו, אבל אני לא מצאתי את עצמי אז בלילה משועמם אחד החלטתי לבלוע כדורים נגד דיכאון שקיבלתי מהפסיכאטר שלי באותה תקופה ולקחתי אותם . כמובן אמא שלי הבינה מה קרה, ומיהרה לקחת אותי לבית חולים.. מפה לשם, עברתי שני מקרי התאבדות ושני בתי חולים באותה תקופה. על שעמום, חוסר מיצוי,נואשות לתשומת לב . ושיצאתי מהבית חולים כעבור חודשיים, המצב לא השתפר מי יודע מה אפשר להגיד שההיתי בערך באותו מצב, ואז בכלל לא הרגשתי שמישהו נותר סביבי נכנסתי לאינטרנט וראיתי שיש הופעה של אביב גפן בתל אביב, והחלטתי ללכת עם כמה אנשים שהגעתי לשם גיליתי שיש בעית כניסה ואני לא יכולה להכנס, התבאסתי מאוד, והתיישבתי על ספסל מחוץ למקום עם עוד חברה, לפתע פתאום הופיע בחור יפייפה עובר לידי קורע ברך ומבקש מימני לרשום את המספר טלפון שלי אני זוכרת שההיתי בהלם שהוא בכלל הסתכל עליי, בתקופה כזאת של חוסר ביטחון שלא העזתי לחשוב בכלל שמישהו ישים לב אליי. הוא לקח את המספר ואמר לי בביטחון שהוא יתקשר אליי. יום למחרת קיבלתי טלפון מימנו, וההינו חברים מאז במשך 4 שנים. הוא לימד אותי מזה לאהוב את עצמך, ואיך לבלוע את החיים. בעזרתו הבנתי שהחיים הם ערך עליון.. שזה לא חובה לחיות זה זכות להיות חיים.. הבנתי מזה להיות נאהבת ומזה לתת. זאת היתה פגישה שלעולם אני לא אשכח אותה, היא הפכה את חיי. ועשתה אותי בנאדם יותר טוב.

 

[עלמתיה]

הפגישה שלי

כשהייתי סטודנטית בירושלים, היתה לי חברה טובה מאחד היישובים בצפון. מהר מאד התחברתי עם החבר'ה שלה. כשאחד החברים עשה מסיבה בבית הוריו, הגעתי לשם כמובן. בדיוק יומיים קודם נפרדתי מבן זוג, והייתי עצובה. המסיבה היתה קצת משעממת כי את רוב האנשים הכרתי. למזלי, בעל המסיבה הקדיש לי המון תשומת לב ורוב הערב ישבנו יחד ודיברנו. פתאום נכנסו שני בחורים שלא הכרתי. אחד מהם היה עם קוקו ועיניים מקסימות. "מי זה?" שאלתי את אחת החברות שישבה לצידי. "זה הבחור שגילה יוצאת איתו" היא ענתה. גילה היא אחותה של חברתי הטובה. במשך כל הערב החלפנו מבטים, אבל לא דיברנו בכלל. את הערב סיימתי עם בעל המסיבה. חלפו חודשים. שביתת הסטודנטים הגדולה של 98' החלה. סטודנטים מכל רחבי הארץ התקבצו באוהל שובתי הרעב. גם אני. בתוך ההמולה הגדולה התחברתי עם שני סטודנטים מחיפה. כמה ימים אחרי תחילת השביתה, הגיע לבקר אותי בחור מהחבר'ה. בדיוק ישבתי עם החברים מחיפה. "אני מכיר אותך" אמר הידיד שלי לבחור מחיפה "אתה יצאת עם גילה, נכון?" באותו רגע הסתכלנו שוב אחד על השנייה. נזכרנו במסיבה ההיא. "את היית הבחורה הכי יפה במסיבה" הוא אמר לי "לא יכולתי להוריד ממך את העיניים"... מאז אנחנו ביחד, מגדלים את שני ילדינו.

 

[ilona85]

הפגישה הממש מרגשת שלי

לפני כ4 שנים אני ושתי חברות שלי התנדבנו ב"קו לחיים". בחג הפורים לקחנו את כל המדריכים במועדונית שלנו והלכנו לעשות קצת שמח במחלקות הגריאטריות בבית החולים קפלן. במהלך כל החגיגות וחלוקת אוכל וכו' זקן מאוד חמוד התחיל לדבר איתנו ולספר לנו מה הוא עושה בבית החולים. מפה לשם הבנו שהוא ניצול שואה ושהוא גר באשדוד. התברר שהוא לחם לצד סבא שלי במלחמה ושהוא מכיר אותו, הם היו חברים מאוד טובים ואבדה דרכם במהלך המלחמה, הוא חשב שסבא שלי מת לאחר שפגע בו כדור של תותח. הוא התחיל לבכות בכי חזק, ולצעוק בכל המחלקה שהגיעו מלאכים משמים. כולם התחילו למחוא כפיים כולל האחיות והצוות שם, הצטלמנו איתו, והראיתי את התמונה לסבא שלי כשחזרתי הבייתה. קישרנו ביניהם, והיום הם חזרו להיות החברים הכי טובים.

 

[חולמת על אווזים]

הסיפור על איך פגשתי את המורה שלי...

הקדמה: אני רקדנית בטן כבר כמה שנים, ומזה שנתיים לומדת אצל מורתי הנוכחית, אורלי פורטל. ולהלן הסיפור: נכון, רוב הגדול של בני האדם לא אוהד מושבע של מופעי מחול- ובסוד אני אגלה לכם, שגם לי הרבה פעמים אין סבלנות גדולה לכל המחול הזה, שלא נכנס ללב- כלומר, אם הוא כן נכנס ללב, אז אני יכולה להתענג, אבל אם הוא לא... גם ריקודי בטן יכולים להיות משעממים ממש- מסתכלים על הבחורה, בוחנים את מה שהיא לובשת (אם זה גבר, אז כמה זה חשוף ומה אפשר לראות לה, אם זו אישה- אז כמה זה חינני ואיך האסתטיקה של זה...) מסתכלים קצת על הוירטואוזיות, אומרים: "וואללה, היא יכולה להפריד כל שריר..." ועוברים הלאה, לאתגר\סיפוק\עניין הבא.... אם היא חברה טובה שלכם- אז אפשר כבר לגלות יותר עניין, אבל בטח חלקכם חושבים- בחייאת, בזה היא משקיעה כל כך הרבה זמן??? בקיצור, פעם בכמה זמן יוצא לבן אדם לראות מופע ריקוד שבאמת מלהיב אותו מהאצבעות של הרגליים עד האצבעות של הידיים, ופעם, לפני 3 שנים, הלכתי לפסטיבל של רקדניות בטן (עוד אחד מהדברים האלו שאתם לא מבינים למה הם טובים) וניסיתי כל מיני מורות, וחשבתי כל מיני דברים, ובערב היתה סדרת מופעים של כל אחת מהמורות, שבאה להציג את מרכולתה, כדי למשוך תלמידות... אחת אחרי השניה הן עלו לבמה מפורכסות, מקושטות, מאופרות עדויות ומעונדות, חצי מעורטלות וחצי מגולות (ה"טעות" מכוונת...), ניסו לעורר את רוח היושבות (שמראש היו בעדן, כי כולן באות מהעולם הזה, כן?), וכן, אודה ולא אכחיש שהיו ביניהן כמה מרהיבות (אחת מהן רקדה בחליפה מוזהבת "קומפלט", כמו ש"צריך", אבל כשהיא עמדה על הבמה, משהו בתוככי תוכי נרעד ונסחף אחריה, ובסוף הערב ניגשתי אליה והבעתי הערכתי הכנה והנרגשת...), ששובבו את הנפש, שגרמו לאיזו התעוררות באיזור החזה, הלב, הנשימה, אבל הרוב המוחץ היו נראות כמו תלמידות של תלמידות של תלמידות, כאלו שעושות ניסויים וניסיונות על הבמה, או כמו ילדות בכיתה ב' של הבלט הקלאסי, אבל הלא מוכשרות שבהן, אלו שיפלו אחרי שנתיים מפרכות ומלאות כעסים מול אמא, שחלמה שתהיה לה בת בלרינה... אגב, עכשיו אתם יכולים להתחיל להבין למה ומדוע לי כל כך קשה לעלות על הבמה- המחשבה שאני נראית כמו הגרועה שבהן- חסרת בטחון עצמי, רעועה, משעממת את עצמי, עילגת בתנועותיי... כל אלו מפילים אותי לפחים, שמהם לקום ולהתחיל לרקוד זה מאמץ אינסופי... בכל אופן, נסחפתי, אחזור לסיפור הקטן... אז כך עבר לו הלילה הראשון בפסטיבל, ואני חשבתי- נו טוב. היה נחמד. למחרת עוד יום של סדנאות ובערבו הופעות. עולות ובאות מורות שלמדתי אצלן ושעוד אלמד, עולות ובאות תלמידות מוכשרות שכבר התחילו לרכוש לעצמן שם, והנה, בתוך כל הבליל המקושט, מאופר ומפורכס למשעי, עולה ומגיעה גברת רזה, כמעט שטוחה, בשמלה מלאה וקצת מסמורטטת, יותר כמו גלביה מהשוק הבדואי, באדום, שיערה הארוך, החום, המלא, הגלי, הפזור- נטול קישוטים, פניה נטולי איפור, והיא מתחילה את ההופעה הקטנה שלה בגובה העינים, על רצפת האולם, ולא על הבימה, ידיה אוחזות מקלות שעליהם תלוי בד רחב, אדום, והיא נכנסת בסיבובים, נכנסת ומסתובבת, נכנסת ומסתובבת והמראה הוא כאילו הסיבוב הזה סוחף את כולה, הנה עוד רגע היא מרחפת, שיערה מסתובב כמו חצאיתה, הצעיף, והנפש, והלב הצופה, המביט מהצד, נוהה אחר הסיבוב הזה, רוצה להסתובב איתה- והסיבוב רך ועדין, לא מתפוצץ מאנרגיות, לא מועמס עד בלי די, כאילו היא חיה בתוך הסיבוב הזה, נחה בתוך הסיבוב הזה, שלווה בתוך הסיבוב הזה, הסיבוב הזה הוא כל מהותה המדיטטיבית, וכך, בסיבובים, היא כובשת אט אט את לבבות הצופות, והחדר מתמלא קריאה אחת גדולה, משורה ראשונה ועד אחרונות הן נעמדות, כל הנשים נרגשות, המוזיקה מהלהקה החיה שיושבת על הבמה נעלמת בבליל הנרגש של צרחות ההתרגשות... היינו שלה, לעשות בנו כרצונה מאותו הרגע והלאה- כשהיא הניפה ידיה בשלווה הזו- הרגשנו נסחפות באויר הנח על כנפי הצעיף האדום, כשהיא הניחה אותו בצד- היתה זו כמעט מחווה של התערטלות אינטימית (למרות שהיא נשארה לבושה מכף רגל ועד ראש, כן?), שובבית, כשהיא הניעה בטנה מתחת לשמלה לא הדוקה, כולנו הרגשנו את מה שהיה ראוי להרגיש (כל אחת ופרשנותה היא, אני מדברת על התעוררות מרכז העוצמה הנשי שלנו...), כשהיא התישבה על קצה הבמה ופלרטטה איתנו בכתפה הדקיקה, המכוסה לגמרי- היתה שם נוכחות חושנית גדולה כל כך, שקשה היה לדמיין שגוף רזה כל כך יכול להכיל כל כך הרבה ממנה... וכשהיא נעמדה שוב ורקדה על הבמה- היא כבר לא היתה צריכה להוכיח כלום, כולנו ידענו שזה בידיים שלה, עמוק עמוק בגוף שלה, בלב שלה, בפנים שלה, בשיער שלה, בידיים שלה, באגן שלה, בכתפיים שלה, ברגליים שלה, באצבעות הרגליים שלה, בציפורניהן, ובכל תא מגופה- היא שם. וכולנו רצינו להיות שם. למחרת היא העבירה סדנה בבוקר. אני כבר ידעתי שאני הולכת ללמוד אצלה, אבל חוצ ממני הגיעו לסדנה עוד יותר מ-100 נשים נרגשות. לא רוצה להגזים, אבל לא נראה לי ששום סדנה אחרת צלחה באותו בוקר. כמובן שהיא לא הצליחה ללמד. כולנו רצינו לשאול, להבין, לשמוע- איך הלב של כולנו, כולם כולם בחדר, התעורר ולא חזר לנוח בזכותה, מאיפה השמלה, האם היתה כוריאוגרפיה, והאם היא תמיד כזו מדהימה, ואיך, הכי חשוב, איך לעזאזל נהיים בדיוק כמוה... כולנו רצינו להיות היא, לרקוד כמוה, להביא את עצמנו כמוה, להיות ברגע כמוה... לא היתה כוריאוגרפיה, השמלה של חברה מורה, הצעיף- זה בכלל סיפור מצחיק, כי היא שכחה בביתה את המקלות שלו, ונאלצה לקחת שני קני-סוף כאלו, שהיו בעציץ בכניסה למלון, המוזיקה גם לא היתה מתוכננת- היא פשוט בחרה ועלתה באילתור... כך פגשתי את מי שהיום אני מחשביה כ"גורו" שלי, את מי שאם היו נותנים לי שנה לא לעבוד, הייתי מתמסרת ללימודים אצלה, את מי שלימדה אותי לאהוב את עצמי, להנות מהריקוד בלי ביקורת, וגרמה לי להבין את מה שכתוב למטה בציטוט (שם כתוב מפי יוליה, למורתי קוראים אורלי פורטל...) זהו

 

[צמח בר אביבי]

פגישה חצי פגישה מבט אחד חטוף

הוא הביט בי ואני רק רציתי לקבור את עצמי הוא התבוננן בי במן מבט שלא היכרתי קודם על ידו היו שלושת בנותיו הקטנות ואני עם בני וביתי ליבי כמעט נעקר ממקומו. זה הוא! הוא בארץ! הוא פה על ידי! כן זה הוא ללא ספק , אי אפשר להתעלם ממנו , אי אפשר שלא ליזכור אותו אי אפשר לטעות בו. כן זה הוא בלי היסוס ניגשתי אליו כדי לקבל ממנו חיבוק ולהגיד לו כמה התגעגעתי , הרי הוא היה אהבת חיי מגיל 17 והוא היה משאת נפשי ורק כי הוא היה צריך ליסוע ולי לא התאפשר להצטרף אליו- ניפרדו דרכנו אבל כמו שאהבתי אותו לא אהבתי אף אחד אחר לא לפניו ולא אחריו. כמה מחמאות קיבלתי ממנו איך הרגשתי נסיכה על ידו . מה שאף אחד אחר לא ידע לתת לי אחריו. הסתכלתי על החתיך שלי ופיתאום נירתעתי לאחור - הוא חבש כיפה ובנותיו לובשות שמלות שרק בנות למשפחות דתיות לובשות. חייכתי אליו והייתי בטוחה שהוא ישמח באותה מידה ליראות אותי , אך.... לא, הוא סובב את פניו והמשיך בדרכו. קראתי לו בשמו והוא הסתובב ולא הבין מאיפה בוקע הקול הזה. לא אני לא יודע מי ...לא זוכר אפילו השם לא אמר לו כלום. 15 שנים שאני חולמת לפגוש בו ולו לרגע אחד ולמות והוא אפילו את שמי לא זוכר? האם זו החזרה בתשובה ? האם זו אישתו ,הבנות , או אולי עבר אירוע מוחי? רציתי ןלהאמין שהסיבה האחרונה היא הנכונה כדי שאוכל להמשיך לחלום ולהיזכר ביופיו ,באהבתו ובכלל להמשיך לצפות לרגע של פגישה אחת אחרונה ,רק עוד אחת שאוכל לאחריה לשכוח ממנו...

 

[מימזיס]

צעיפים

הוא היה ידיד של חברה טובה שלי היה לי זיכרון מעומעם ממנו: גבוה, רזה עם שיער ארוך ומשקפיים אמרתי לחברה שלא נראה לי שאנחנו מתאימים כשהציעה לשדך ביננו אז בכלל התעניינתי בנשים, ולא הייתי בטוחה שגברים זה הכיוון שלי והוא לא היה מה שחיפשתי גם ככה- אם כבר גבר, אז רציתי איזה אלחנדרו ולא אלפרד! הוא נכנס לאתר הכרויות והמליץ עליו לחברה טובה שלי היא המליצה לי על אתר ההכרויות. הצטרפתי. הוא פנה אליי דרך הכרטיס באתר פלרטטתי. מה אכפת לי? אינטרנט... משהו בי נשבה. במשך שבועיים התכתבנו דרך המסנג'ר עברנו לטלפון. שיחות חושניות לתוך הלילה. נגענו אחד בשני במילים קבענו להפגש- לשים צעיפים על העיניים כדי להמשיך לשמר את האנונימיות שנהננו ממנה נסעתי אליו ב- 1.1.07 הביתה, בינתיים שכחנו מהצעיפים הוא נישק אותי איך שיצאתי מהאוטו, אני קצת הרגשתי שזה מהר לי נכנסנו לחדר השינה: דיברנו, צחקנו, שתקנו, שכבנו מאז אנחנו ביחד. כבר יותר משלוש וחצי שנים הפגישה המשמעותית ביותר בחיים שלי...

 

[de66ie]

דייט מהסרטים

הכרנו באתר הכרויות... התחלנו בצ'ט באתר ועברנו למייל... במייל התכתבנו, הוא כתב ומיד עניתי לו, וככה שעות... כמעט כל הלילה הוא שלח לי תמונה מטושטשת שחור לבן שלו... ואני שלחתי לו אחת שלי ביקשתי, והוא הסכים, שלא נדבר עד שנפגש... אף מילה מהמילים עברנו לצ'ט של גימייל... (בלי מצלמה, ובלי להחליף תמונות) החלטנו שנפגש בפתחו של בית קולנוע. נכנס לסרט... כשבסיומו נחליט לאן ממשיכים. למחרת בעבודה המשכנו להתכתב... ובלילה שוב... שעות קבענו שנפגשים ביום חמישי... הרבה זמן לא התרגשתי לפני פגישה כמו באותו יום היו לי חששות מכאן ועד הירח, אם יהיה שווה, אם הוא בכלל יגיע, ו... הגעתי הרבה לפני הזמן... כולי פרפרים... קיבלתי ממנו sms שהוא מתעקב... בייביסיטר שלא הגיעה בזמן החלטתי שמה שלא יהיה... אני נכנסת לסרט... קניתי 2 כרטיסים ל"נער החידות ממומביי" השארתי אחד אצל השומר בפתח וסימסתי לו שמחכה לו כרטיס, שורה 10 כסא 12. נגמרו הפרסומות, הסרט התחיל... ונפתחה דלת הכניסה. ליד השומר עמד גבר גבוה, עם מעיל ארוך, קוקו בלוף, ממה שראיתי, מראה הורס... השומר האיר לכיוון שלי והוא נכנס לשורה 10... אני כבר לא נשמתי... הוא התישב לידי, ובפעם הראשונה ששמעתי אותו הוא שאל: מה העניינים? מהר מאד העניינים התחממו... הוא נישק אותי כמו בסרטים. מהסרט אני בקושי זוכרת... כשנדלק האור, וראיתי אותו בפעם הראשונה... היופי שלו עוד יותר בלט. הסערה שהייתה בקולנוע רק התגברה... ואני יכולתי רק לומר שהיה לי את דייט מהסרטים

 

[הורים למלאך]

ובחרת בחיים

לפני כ24 שנים , כחיילת שירתתי בבסיס ח''א סגור בדרום הארץ,היציאות היו גרועות , אחת לשבועיים שלוש, חיכינו בטרוף לחמשושים, ולהדממות שבהן היו ניתנים חופשים ארוכים או מרוכזים , כי תמיד ריח הבית נשב באפינו החיילים, וליבנו שידר געגועים עזים הביתה,באחד הקיצים החמים חטפתי שפעת חזקה עם חום גבוה והרופא הבסיסי שיחרר אותי למנוחה בבית עם שלושה גימלים , צהלתי על אפשרות הסוף שבוע המאורך , אך לצערי התחבורה לב''ש היתה דלה, זו לא הסעה מאורגנת והאוטובוס היה אמור להגיע לתחנה רק באחת וחצי , אך הגעגוע והרצון החזק לחזור כבר הביתה , גרם לי לארוז את תרמילי ולהגיע לטרמפיאדה הבסיסית בשעה שתיים עשרה , ולנסות את מזלי לטרמפ שאולי יצא מהבסיס, למזלי יצאה משאית תובלה מהבסיס שנהגה מסר לי שהוא מגיע עד ת''א ומכיון שגרתי במרכז צהלתי על כך ועליתי על הטרמפ , בדרך מסר לי הנהג שעליו לעצור בבסיס נבטים לפרוק סחורה דבר שיקח כעוד שעה שעתיים ורק אז ימשיך במסלול לת''א ,מסרתי שארד בכביש בתחנת האוטובוס שאותו רציתי לקחת קודם לכן ושהוא ימשיך לאותו בסיס ואם אותו אוטובוס יעבור, אעלה עליו ואם לא הוא יאסוף אותי ביציאה , וכך ירדתי מהטרמפ בצהרי היום באמצע המידבר משני צדדי גבעות חול ושמש קופחת וכולי בוערת , יושבת בשמש על תרמילי ומחכה. לפתע מרגישה משהו קופץ על גבי, מסתובבת ובשניות רואהאת הכבשה שעטה עלי ומרחוק דמות נשית ערביה לבושת גלביה שחורה עם מקל בידים מיסתערת עלי יחד עם עדר של כבשים ועיזים שעט לעברי , בשאגות וצרחות , ממש ניבהלתי ובאותו הרגע בדיוק, עוצר לידי בחריקת בלמים גיפ גדול וסגור של החברה להגנת הטבע,נהג ולידו מדריך של החברה להגנת הטבע ובדווי שנראה כגשש{הכרתי כאלה מהבסיס בו שרתתי}, ומאחור שלושה חיילים של חיל האויר עם תג של בסיס מוכר לידנו, ,המדריך של החברה להגנת הטבע הזמין אותי לעלות לטרמפ ואמר לי שחיי ניצלו, חשתי זה בסדר ועליתי לטרמפ , העיקר לעוף מהסיטואציה הקודמת, בדרך היצטמררתי לראות מאחור שני בדווים אזוקים לצד החיילים שבטרמפ , החיילים אמרו לי שאלו מבריחים שנתפסו ועומדים להסגירם לרשויות , ואז אותו מדריך של החברה להגנת הטבע, שנימסר לי מהחיילים בטרמפ שהוא אדם מוכר מהישוב שדה בוקר שנוהג לתפוס מבריחים בסיני, הסתובב לעברי מהחלק הקדמי של הגיפ ואמר שיקח אותי לתחנה המרכזית בבאר שבע למקום תחבורה ראשי ומוסדר,אבל שאבטיח חו שלעולם לו אסע יותר בטרמפים , ואמר שיש לי מזל שהוא אסף אותי מהשממה , ושזה טרוף לראות חיילת עזובה בצהרי היום באמצע שומקום, ועוד לראות רועת צאן , מכשפה ערביה מסתערת לקראתה , ונתן לי הרצאה ארוכה על הצורך להיות מחושבת ולשמור על חיי , כי זה פשוט טרוף האופן שבו פגש אותי , ודיבר ודיבר ואני מחכה בקוצר רוח לרגע שבו נגיע לתחנה המרכזית בבאר שבע וכך היה , הודיתי לו ולטרמפ והמשכתי מזועזעת ובוערת מחום הביתה.הרגשתי הכרת תודה עצומה לדמות הזו שחשתי שבאיזה שהוא אופן הצילה את חיי או שנתנה לי סוג של מסר בדבר קדושת החיים ושמירה עליהם ,ומאז אני לא נוסעת בטרמפים , ויודעת כי החיפזון מהשטן , אז גם לכם חברים , בני נוער , חיילים חיילות ושאר בני אדם , תחגגו את החיים ותהנו מהם , אל תסעו בטרמפים , תמיד טוב לחכות לתחבורה ציבורית או מסודרת , ולפני כל החלטה שתיקחו בחיים טוב לקחת עוד נשימה ולבדוק את ההשלכות העשויות לבוא בדרככם , כי החיפזון מהשטן הוא , ושיקול הדעת טוב הוא , שהיתנהגותכם תשקף בחירתכם זו , ובחרתם בחיים תודה .

 

[karnush2]

דרכים צדדיות

רציתי לשתף אתכם בארוחת ערב מקסימה ומפתיעה שאני ובן זוגי חווינו במהלך טיול לסלובניה. זה היה בחודש אוקטובר שהוא מאד גבולי מבחינת מזג אויר בסלובניה ונסענו ברכב ליעד הבא שלנו – אגם בלד המדהים. לצערנו היינו צריכים לנסוע כל הלילה, ויצא לנו לנסוע בלילה גשום מאד, הרוח הצליפה במכונית הקטנה והמסכנה והכביש היה מלא משאיות עמוסות לעייפה. היינו עייפים ורעבים, לפתע הבחנו בתחנת דלק קטנה ורעועה. עצרנו בתחנה, ונכנסנו ל"מסעדה" של התחנה - שהיתה מאד לא מזמינה, ניתן היה לראות שזו מסעדת פועלים פשוטה ביותר, ללא מפות על השולחנות ודי מלוכלכת, המיועדת לנהגי המשאיות המחוספסים והקולניים. אמרנו לעצמנו שאין ברירה, חייבים לצור להתרעננות, ומה שיהיה – יהיה. התיישבנו לנו בשולחן ארוך יחד עם 5 או 6 נהגי משאיות - ממש כמו בקיבוץ. בעודנו יושבים בחברותא עם נהגי המשאיות התחילו להגיש לנו אוכל לשולחן (בלי שהזמנו ואף לא דבר אחד), אני חייבת לציין שזו היתה אחת הארוחות הכי טובות שאכלנו מימינו – האוכל היתה מחמם ומפנק – וטעים להפליא! מה שתרם עוד יותר לאווירה, היו נהגי המשאיות המקסימים שקיבלו את פנינו בחום ושרו לנו שירים וסיפרו לנו סיפורים מהדרכים. מה שמראה שלא צריכים תפאורה או עיצוב משובח בכדי ליהנות מארוחה מעולה ומחברה טובה...

 

[ניבי קציר ברקאי]

התחרות הסתיימה!תודה לכל המשתתפים,תוצאות בהקדם

 

[צמח בר אביבי]

שימחתם אותי .תודה על הזכייה!!!