תסכול
אני מתוסכלת. מדהים אותי כמה אפשר ליפול ולקום ושוב פעם ליפול ועוד פעם לקום. ככה במשך כל כך הרבה שנים וכל כך בתכיפות.
אני שמנה. יותר מאי פעם. באמת...מבחינת המשקל, לא רק ההרגשה.
זה כואב. זה משפיל. זה מאכזב. זה כל התיאורים הכי רעים שאפשר להעניק לתחושה.
הבעיה היא שהתחושה הזאת נמשכת כבר יותר מדי זמן. אני אתייאש בסוף. בעצם לא. כי גם אם אני אהיה עוד יותר שמנה מיום ליום אני אף פעם לא אפסיק לנסות.
כל יום הוא מלחמה. כמעט כל יום אני מפסידה בצורה כלשהי. גם אם אני מנצחת. וזה כואב.
אתמול ראיתי תמונות של ברי באינסטגרם. מישהי שהייתה "חברה" שלי בחטיבת הביניים. טסנו יחד לאמריקה לבד לטיול של חודש. אף פעם לא מתתי עליה במיוחד. אין לי כוח להסביר למה. היא דווקא מתה עליי. לפחות ככה זה הרגיש.
בכל מקרה היא רזה. ויש לה גוף מהמם בבגד ים. משהו שלי בחיים לא היה. לפחות לא 90 אחוז מהשנים בהם יכולתי ללכת עם בגד ים.
התחלתי לבכות. זה היה נורא. הרגשתי שבא לי להזריק לעצמי חומר הרדמה, לקחת את הסכין הענקית שאמא שומרת לחתיכת בשרים ולחתוך את כל הגוף שלי. את כל מה שלא מוצא חן בעיני בו. זה יכול היה להיות מאוד משחרר.
חשבתי על הציצים שלי. אלו שלא מפסיקים לגדול ולא רק בגלל הגלולות. חשבתי על כמה שהייתי רוצה לעשות הקטנת חזה וחבל שיש דברים שעם כמה שאתה רוצה אותם אתה יודע שלעולם לא תעשה אותם. כמו הקטנת חזה. שונאת אותו.
זה נורא לא לאהוב את עצמך כל כך. והכי נורא, זה שאני כן יודעת איך מרגיש לאהוב את עצמך. זה אומנם לא קרה לי הרבה בחמש השנים האחרונות אבל התחושה עדיין זכורה. לפני יומיים חשבתי שיש סיכוי טוב שלעולם לא ארגיש כך יותר. זה היה עצוב מאוד.
אני מסתכלת על בנות ברחוב ומשפילה מבט. זה לא עושה לי טוב. כולן כל כך רזות. במיוחד באזור תל אביב...איך הן עושות את זה? איך הן ככה? בטח החיים שלהן כל כך הרבה יותר יפים משלי. וגם אם לא בפועל אבל ככה זה נראה. הן יכולות ללכת לשופינג ולקנות הכל. כי הכל עולה, הכל מחמיא. הן לא חוזרות אחר כך הביתה עם חשבון בנק מרוקן ונפש מרוקנת, מתרסקות על המיטה ובוכות את נשמתן.
גם אם הייתי רוצה "להחלים", "להתרפא", "להיגמל" מן ההרגלים והמחשבות וההפרעה הזאת....איך אוכל? זה כבר לא הפחד מההשמנה. כי אני כבר הגעתי לשלב הזה וחציתי את הגבול גם. לא יכול להיות גרוע יותר. אז זה לא זה. זה הידיעה שאצטרך להתמודד עם המחשבות והסבל הזה בלי לעשות כלום. להרים ידיים, להיכנע. לחיות ככה יום יום בלי התקווה שיום אחד כן אצליח. כן אהיה רזה.
אני מתוסכלת. מדהים אותי כמה אפשר ליפול ולקום ושוב פעם ליפול ועוד פעם לקום. ככה במשך כל כך הרבה שנים וכל כך בתכיפות.
אני שמנה. יותר מאי פעם. באמת...מבחינת המשקל, לא רק ההרגשה.
זה כואב. זה משפיל. זה מאכזב. זה כל התיאורים הכי רעים שאפשר להעניק לתחושה.
הבעיה היא שהתחושה הזאת נמשכת כבר יותר מדי זמן. אני אתייאש בסוף. בעצם לא. כי גם אם אני אהיה עוד יותר שמנה מיום ליום אני אף פעם לא אפסיק לנסות.
כל יום הוא מלחמה. כמעט כל יום אני מפסידה בצורה כלשהי. גם אם אני מנצחת. וזה כואב.
אתמול ראיתי תמונות של ברי באינסטגרם. מישהי שהייתה "חברה" שלי בחטיבת הביניים. טסנו יחד לאמריקה לבד לטיול של חודש. אף פעם לא מתתי עליה במיוחד. אין לי כוח להסביר למה. היא דווקא מתה עליי. לפחות ככה זה הרגיש.
בכל מקרה היא רזה. ויש לה גוף מהמם בבגד ים. משהו שלי בחיים לא היה. לפחות לא 90 אחוז מהשנים בהם יכולתי ללכת עם בגד ים.
התחלתי לבכות. זה היה נורא. הרגשתי שבא לי להזריק לעצמי חומר הרדמה, לקחת את הסכין הענקית שאמא שומרת לחתיכת בשרים ולחתוך את כל הגוף שלי. את כל מה שלא מוצא חן בעיני בו. זה יכול היה להיות מאוד משחרר.
חשבתי על הציצים שלי. אלו שלא מפסיקים לגדול ולא רק בגלל הגלולות. חשבתי על כמה שהייתי רוצה לעשות הקטנת חזה וחבל שיש דברים שעם כמה שאתה רוצה אותם אתה יודע שלעולם לא תעשה אותם. כמו הקטנת חזה. שונאת אותו.
זה נורא לא לאהוב את עצמך כל כך. והכי נורא, זה שאני כן יודעת איך מרגיש לאהוב את עצמך. זה אומנם לא קרה לי הרבה בחמש השנים האחרונות אבל התחושה עדיין זכורה. לפני יומיים חשבתי שיש סיכוי טוב שלעולם לא ארגיש כך יותר. זה היה עצוב מאוד.
אני מסתכלת על בנות ברחוב ומשפילה מבט. זה לא עושה לי טוב. כולן כל כך רזות. במיוחד באזור תל אביב...איך הן עושות את זה? איך הן ככה? בטח החיים שלהן כל כך הרבה יותר יפים משלי. וגם אם לא בפועל אבל ככה זה נראה. הן יכולות ללכת לשופינג ולקנות הכל. כי הכל עולה, הכל מחמיא. הן לא חוזרות אחר כך הביתה עם חשבון בנק מרוקן ונפש מרוקנת, מתרסקות על המיטה ובוכות את נשמתן.
גם אם הייתי רוצה "להחלים", "להתרפא", "להיגמל" מן ההרגלים והמחשבות וההפרעה הזאת....איך אוכל? זה כבר לא הפחד מההשמנה. כי אני כבר הגעתי לשלב הזה וחציתי את הגבול גם. לא יכול להיות גרוע יותר. אז זה לא זה. זה הידיעה שאצטרך להתמודד עם המחשבות והסבל הזה בלי לעשות כלום. להרים ידיים, להיכנע. לחיות ככה יום יום בלי התקווה שיום אחד כן אצליח. כן אהיה רזה.