אפרופו שרונה...
מלחמה בעמלק מדור דור - זאב ולק (מתוך
"שבת בשבתו"): מאז בָּא סנחריב ובִלבל את האומות, אין אנו יכולים לזהות את עמלק. ואולם כבר נאמר, שבכל דור ודור יש ``עמלק``, העומד עלינו לכלותינו. אין ספק שהאומה הגרמנית היא ה``עמלק`` של ראשית המאה הקודמת. לארץ-ישראל הגיעו הגרמנים לפני כמאה וחמישים שנה . היו אלה ה``טמפלרים``, בְּנֵי כת נוצרית-גרמנית, שהקימו כאן כמה שכונות וכפרים. בזמן המאורעות הם סייעו לכנופיות הערביות, אך בתקופת מלחמת העולם השניה הם חששו להרים ראש, מפחד השלטון הבריטי. במלחמת-השחרור הזדרזה ה``הגנה`` להשתלט על הכפר הגרמני ואלדהיים, לפני שהערבים יכנסו אליו. היה זה שנים ספורות בלבד לאחר ה``שואה``. אבי-מורי, יוסף נ``י, היה שותף לכיבוש הכפר, וכך הוא מסַפר: ``את הלילה אחרי הכיבוש בילו הגרמנים, שבויי ה``הגנה``, במקום הריכוז. יש להניח שלא יָשנו הרבה בלילה זה. בוודאי ציפו לקראת המחר בדאגה ובפחד... הפעם - יודעים הם - עליהם לצאת מכאן ולמסור את אדמותיהם ואת בתיהם. חוב גדול עליהם לשלם כבני-העם הגרמני, חוב שאין לשלם אותו במספר הכפרים שהקימו בארץ. חוב זה, האם יש לו בכלל תשלום?... האיר בוקר יום ראשון, הפעם לא צלצלו פעמוני כנסיותיהם לקרוא להם לתפילה, היום לא הטיף הכומר דרשות של אהבת-הזולת. הבוקר נשמעים קולות אחרים בחוצות הכפר. בחורי-ה``הגנה`` מוליכים את הגרמנים לבתיהם. עליהם להתכונן לגירושם במשך חצי-שעה. ניתן להם לארוז שתי-מזוודות... אתה, השומר עליהם, עומד מן הצד והרגשות סותרות מתרוצצות בקרבך. אשה זקנה איננה מצליחה לקשור את חבילתה. מבטה מופנה אליך ואתה ניגש ומסייע בידה ומהרהר באותו רגע, שאֶת זקני-עמך הם גירשו במכות, בקללות. ובכל-זאת ידך עוזרת. למה? מפני שאינך יכול להשפיל את עצמך להתנקם בצורה זו. ``שם במחסן תמצא תבואה בשביל הבהמות -היא אומרת - הן עוד לא אכלו מאז אתמול בבוקר``. ואתה משיב: ``לבהמות כבר נדאג, הן לא עשו לנו דבר``. אֵם הגוררת עגלת-תינוק עוברת ומפטירה: ``ובכל זאת אנו מכירים לכם טובה שלא נהגתם בנו יותר רע``. נראה שחשבו, שאנו נגמול להם כמעלליהם איתנו וכפי שהיו עושים לנו גם היום, אילו היה לאל ידם... נשמעת פקודת-היום בגרמנית: ``נגמר, קדימה!`` וכאשר הם מתמהמהים שוב ושוב, גוער בהם המפקד: ``היה לכם מספיק זמן, יותר מדי זמן, אותנו גירשו ללא כלום``... הם יצאו, הכפר ואלדהיים הוא ``דויטשענריין`` - ואתה נשאר. אדמת הארץ תחת רגליך. בתיהם אשר לא בנית בידיך, ובלבך מבול של הרגשות, זכרונות ממה שאמרת ורצית לעשות ולא יכולת. ``לא תשכח!`` (יוסף ולק, ``גירוש ואלדהיים``, בתוך ``כיום אתמול``)
