הקסם שבפשטות
New member
תמיד ולעד
לפעמים אני לא רואה את עצמי. יושבת ומנסה לתפוס את כל המחשבות, שעפות ללא כיוון ומטרה, לנגד עיניי. אני יודעת שיום יבוא והן ינחתו על רצפת ביתי. ימצאו את מקום מנוחתן. את מקומן הנכון במשפטים של חיי. אבל לפעמים קשה לי לנשום. יושבת ומנסה לעשות מעט סדר בחיי. למצוא את אותן דרכים שביקשתי לתוכי, ושרגליי מתקשות לצעוד בהן. כושלות לא פעם. לעיתים רבות אף סוטות ממסלולן. אני שומעת. שומעת את צעקתם של כל השדים ששוחים בדמי. שומעת את לחישתם של פחדיי, שעוטפים את שערות גופי. צריך להתחבא ואסור לברוח. מתייצבת מולם עם זוג רגליים כושלות. רועדת מאפשרותה של אכזבה. ליבי פועם בחוזקה לא עוד פעם. הצלקות עוד לא הספיקו להגליד. ההתרסקות היא סוף שאיני רוצה בו עוד, ושאולי איני מאמינה שאתרומם ממנו פעם נוספת. יודעת שגם אז אני תמיד אמשיך לצעוד ולהאמין. "לא עוד פעם"... שירתן של הפיות מתנגנת באוזניי. עוטפת את גופי ואת כל פחדיי. לא אשכח את עצמי. לא אהיה עיוורת לבבואה שבמראה. לאותה ילדה יפה שלעד תאחז בידי ותצעד בשביליי. ונכון שלפעמים אני לא רואה את עצמי. לא מצליחה לתפוס את מחשבותיי שמתעופפות אל מול גופי ההמום. מאפשרת לשדים של נפשי להראות לפחדיי את הדרך חזרה. חזרה אל תוך עיניי. ואני מאמינה. מאמינה בחוזקן של רגליי הכושלות. ביכולתן למצוא שוב את דרכי. מאפשרת להן לטעות לא פעם, ולשוטט ללא מטרה בדרכים לא נודעות. אני יודעת את עצמי. גם אם לעיתים אני אובדת, לעד אסתכל במראה ואראה אישה גדולה ניצבת לנגד עיניי. מחזיקה בבטחה בידה של אותה ילדה יפה, שמסרבת לעזוב את חיי. להניח לגופי השבור לשכב לבדו. מלטפת את כל הפיות המאירות את דרכי. אני נושמת אוויר אל מלוא ריאותיי ומסתכלת על יופיו של עולמי, שמסתתר לפעמים, מבושה או מבוכה, מפני ידיי הרועדות. זוהי דרכי. אלו שביליי. נופלת אך תמיד קמה. לעיתים אחרי דמעה אחת. לעיתים מסתובבת ימים ולילות, בורחת וטובעת בים המלוח של כאביי. אכזבה לא תפגוש שוב את גופי. לא תטעם את ליבי בשנית. כי אני רואה ורוצה את הכל. מבקשת לתוכי את הידיעה יחד עם הנפילה הצפויה לא פעם. אני ורק אני. יודעת ושומעת מרגישה תמיד את מלוא כוחה של האהבה הפועמת בתוכי תמיד ולעד יחד איתי.
לפעמים אני לא רואה את עצמי. יושבת ומנסה לתפוס את כל המחשבות, שעפות ללא כיוון ומטרה, לנגד עיניי. אני יודעת שיום יבוא והן ינחתו על רצפת ביתי. ימצאו את מקום מנוחתן. את מקומן הנכון במשפטים של חיי. אבל לפעמים קשה לי לנשום. יושבת ומנסה לעשות מעט סדר בחיי. למצוא את אותן דרכים שביקשתי לתוכי, ושרגליי מתקשות לצעוד בהן. כושלות לא פעם. לעיתים רבות אף סוטות ממסלולן. אני שומעת. שומעת את צעקתם של כל השדים ששוחים בדמי. שומעת את לחישתם של פחדיי, שעוטפים את שערות גופי. צריך להתחבא ואסור לברוח. מתייצבת מולם עם זוג רגליים כושלות. רועדת מאפשרותה של אכזבה. ליבי פועם בחוזקה לא עוד פעם. הצלקות עוד לא הספיקו להגליד. ההתרסקות היא סוף שאיני רוצה בו עוד, ושאולי איני מאמינה שאתרומם ממנו פעם נוספת. יודעת שגם אז אני תמיד אמשיך לצעוד ולהאמין. "לא עוד פעם"... שירתן של הפיות מתנגנת באוזניי. עוטפת את גופי ואת כל פחדיי. לא אשכח את עצמי. לא אהיה עיוורת לבבואה שבמראה. לאותה ילדה יפה שלעד תאחז בידי ותצעד בשביליי. ונכון שלפעמים אני לא רואה את עצמי. לא מצליחה לתפוס את מחשבותיי שמתעופפות אל מול גופי ההמום. מאפשרת לשדים של נפשי להראות לפחדיי את הדרך חזרה. חזרה אל תוך עיניי. ואני מאמינה. מאמינה בחוזקן של רגליי הכושלות. ביכולתן למצוא שוב את דרכי. מאפשרת להן לטעות לא פעם, ולשוטט ללא מטרה בדרכים לא נודעות. אני יודעת את עצמי. גם אם לעיתים אני אובדת, לעד אסתכל במראה ואראה אישה גדולה ניצבת לנגד עיניי. מחזיקה בבטחה בידה של אותה ילדה יפה, שמסרבת לעזוב את חיי. להניח לגופי השבור לשכב לבדו. מלטפת את כל הפיות המאירות את דרכי. אני נושמת אוויר אל מלוא ריאותיי ומסתכלת על יופיו של עולמי, שמסתתר לפעמים, מבושה או מבוכה, מפני ידיי הרועדות. זוהי דרכי. אלו שביליי. נופלת אך תמיד קמה. לעיתים אחרי דמעה אחת. לעיתים מסתובבת ימים ולילות, בורחת וטובעת בים המלוח של כאביי. אכזבה לא תפגוש שוב את גופי. לא תטעם את ליבי בשנית. כי אני רואה ורוצה את הכל. מבקשת לתוכי את הידיעה יחד עם הנפילה הצפויה לא פעם. אני ורק אני. יודעת ושומעת מרגישה תמיד את מלוא כוחה של האהבה הפועמת בתוכי תמיד ולעד יחד איתי.
