תמונות בשחור לבן
כבר שבוע כמעט עבר מאז נסגרה אחריו הדלת בבית שלי וגם בתוכי ננעל משהו… שבוע שלא מדברת איתו.. קוראת אותו פה ושם כותב על חוויות חדשות, חברים חדשים ועושה רושם שטוב לו… לפעמים אני משתעשעת במחשבה שהוא כותב את ההודעות ההן רק בשבילי.. שאדע שהכל בסדר.. אני הרי דאגנית כזו… אבל אז מנערת את הראש ומבטלת את המחשבה הזו.. פשוט טוב לו. ואני שמחה. שמחה לראות אותו הולך קדימה ..אולי לא בדרכים שקיוויתי שיילך בהן, אבל זז. לפחות בחלק מהמקומות לא מדשדש במקום… אולי באיזה שהוא מקום אצלו יש איזו תודה קטנה בשבילי שהעזתי לעשות את מה ששנינו ידענו שצריך לעשות… אולי הוא מגלה שהייתי איזה שהוא מקסם שווא והחיים ממשיכים בלעדי אפילו טוב יותר.. אני הרי המראה ההיא שדרכה משתקפים דברים שלא תמיד נעים לראות אותם.. חושבת עליו ודואגת כל הזמן מי מחבק אותו. ומזכירה לעצמי שזה כבר לא צריך לשנות לי מי. כל עוד שמחובק. פעם הצעתי לו את כולי ואין ספור חיבוקים.. אולי בסופו של דבר ההצעה הזו לא כל כך קוסמת. בחיים, מסתבר יש עוד דברים מלבד חיבוקים. והאושר, עליו דובר כל כך רבות, לאו דווקא טמון במקומות שהאמנו שכן.. מרגישה תחילתה של ציניות שמתגנבת לתוכי ולא נלחמת בה הפעם .. התמימות הילדותית הזו שמאמינה בסופים טובים ושהאהבה היא זו שתנצח את הכל, נפרדת ממני לטובתה של מציאות שטופחת על פני, כל כך הרבה זמן כבר, שיהיה זה עלבון עצמי אם אתעלם ממנה, מהמציאות הזו, גם הפעם… פעם אמר שרוצה להיות איפה שטוב לו. והוא לא כאן לידי. במשוואה הכי פשוטה- והצינית בל נשכח- לא טוב לו לידי. או טוב יותר במקומות אחרים. אני חושבת שהתמימות הילדותית שבי, חברתי הישנה, ציפתה שאיפה שטוב נאבקים עבורו. עבורינו. לא מוותרים על אף רגע של חיים…הציניות,ידידתי החדשה,מחייכת חיוך של "אמרתי לך" כזה…. ומזכירה לי לא להיות יותר מקפצה ממנה קופצים למים אחרים אלא להשתדל להיות המים עצמם… ככה היא מאזנת אותי, ידידתי החדשה, בכל פעם שמרשה לעצמי להרגיש פגועה.. כל פעם שכואב לי כל כך.. יש בחירות בחיים, לוחש לי קול קטן.. ולפעמים הבחירות הן לדברים ומקומות שאת לא כלולה בהם. תתמודדי. האופטימיות הנצחית שלי, לפחות היא לא מפנה לי גב ועוזרת להתמודד עם אמיתות שדומה והיו כתובות על הקיר בצבעים זועקים ואנוכי, מניפולטיבית שכמותי, פשוט הפניתי אל הקיר הזה את גבי.. או יתרה מכך, פשוט עקפתי אותו... היתה איזו תקווה עמומה ששם בכניסה לביתי הוא יישב ואני בשיא הטבעיות פשוט אחבק אותו ויחד ניכנס הביתה.. לפעמים אני חושבת שפרידות בזמנים מסויימים פשוט מתבקשות ולפעמים הן כמו שתי רכבות שיוצאות מאותה התחנה ליעדים שונים, ואחרי מסע הן שוב נפגשות בתחנה ממנה יצאו.. חברתי החדשה, הציניות, מזכירה לי שלפעמים גם לא. שמחה לפחות שלא יושבת ומחכה שדברים יקרו. או שמישהו אחר ינהג את הרכבת שלי. מנווטת אותה בכוחות עצמי וזה לא כל כך רע, חייבת להודות. ועכשיו אביב והצבעים אמורים להיות עליזים יותר וחמימים. אז איך זה שהאפור כל כך דומיננטי כאן ולי קר? אני מנסה לצבוע שוב את החיים שלי בצבעים שקוראים להם גיא או ירון או דוד או גלעד. הצבעים האלו כנראה עשויים מאיכות שלא כל כך מתאימה לצרכים שלי… כי איכשהוא אני רואה אותם די דומים ,את כולם. תמונות שרק אתמול היו בכרום צבעוני ובוהק הפכו לתמונות בשחור לבן. אפילו לא הצהיבו מיושן. הלוואי והיו מצהיבות. הלוואי והיו מזדקנות. ואנחנו איתן. תמונות בשחור ולבן… תמונת צבע מרהיבה- ידיים מטיילות ברפרוף על גב רפוי ונינוח… תמונה באפור- ידיים מאוגרפות חובטות בכרית ריקה. תמונה תלת מימדית- זרועות פרושות לרווחה להכיל ולהעניק חיבוק.. תמונה באפור- זרועות שמוטות בתבוסה. תמונה בהגדלה- שני זוגות עיניים נפגשים צמוד צמוד, קרוב קרוב בחיוך מלא קמטוטים של צחוק… תמונה מכווצת- זוג עיניים בורקות מדמעות. תמונות בצבעים וצלילים- תקווה וחיוך נלחשים לאוזן כמהה, חיוך מלא חיוניות מתחלף בצחוק מתגלגל, אומץ נרקם במילים גדושות, מלאות מתורגמת למילים אוהבות ושמחות, פחד מתחלף ברצון לעשייה… תמונה דוממת- געגוע צועק בשקט. תמונות בשחור ולבן.. תמונה בלבן מסנוור ובוהק- חום ואהבה.. תמונה בשחור- קפאון. תמונה באפור- הכל….. ואמרו כבר לפני, "הייתי מתהלך במקומות בהם אחרים נעצרו… הייתי מתעורר בזמן שאחרים ישנים.. הייתי מעריך את הדברים לא לפי שווים אלא לפי ערכם…”.ועכשיו אני הולכת, רצה אפילו, והדרך קשה לי, רוצה שתלך גם אתה בלי קביים….תיפול ותקום ותחרוק שיניים עד שתגיע לראשה של גבעה..לבד..בכוחות עצמך.. בלי שום בריחה אל מחוזות אפופים באדי אלכוהול או חוויות מוטוריות.. והמחר אינו ידוע, גם אינו מובטח.. ואולי באמת הבריחה ההיא אל מחוזות שונים מגוונים עוזרת להשכיח..עוזרת להקהות געגוע.. עוזרת למשוך כתפיים בהשלמה עם מצב לא רצוי אך מוכר ובטוח.. אולי.. ואני? משתדלת לשמר את הצבע בתמונות, לא לתת להן לדהות ולהתפוגג כאילו לא היו דברים מעולם. חייבת להאמין שלא רק עבורי היתה משמעות לדברים……חייבת. "כי גם אם הייתי בקצה השני של העולם ואתה היית פה.. אם היית קורא לי הייתי באה להציל אותך מכולם..אפילו ממך.." אני אוהבת אותך. קאט.
כבר שבוע כמעט עבר מאז נסגרה אחריו הדלת בבית שלי וגם בתוכי ננעל משהו… שבוע שלא מדברת איתו.. קוראת אותו פה ושם כותב על חוויות חדשות, חברים חדשים ועושה רושם שטוב לו… לפעמים אני משתעשעת במחשבה שהוא כותב את ההודעות ההן רק בשבילי.. שאדע שהכל בסדר.. אני הרי דאגנית כזו… אבל אז מנערת את הראש ומבטלת את המחשבה הזו.. פשוט טוב לו. ואני שמחה. שמחה לראות אותו הולך קדימה ..אולי לא בדרכים שקיוויתי שיילך בהן, אבל זז. לפחות בחלק מהמקומות לא מדשדש במקום… אולי באיזה שהוא מקום אצלו יש איזו תודה קטנה בשבילי שהעזתי לעשות את מה ששנינו ידענו שצריך לעשות… אולי הוא מגלה שהייתי איזה שהוא מקסם שווא והחיים ממשיכים בלעדי אפילו טוב יותר.. אני הרי המראה ההיא שדרכה משתקפים דברים שלא תמיד נעים לראות אותם.. חושבת עליו ודואגת כל הזמן מי מחבק אותו. ומזכירה לעצמי שזה כבר לא צריך לשנות לי מי. כל עוד שמחובק. פעם הצעתי לו את כולי ואין ספור חיבוקים.. אולי בסופו של דבר ההצעה הזו לא כל כך קוסמת. בחיים, מסתבר יש עוד דברים מלבד חיבוקים. והאושר, עליו דובר כל כך רבות, לאו דווקא טמון במקומות שהאמנו שכן.. מרגישה תחילתה של ציניות שמתגנבת לתוכי ולא נלחמת בה הפעם .. התמימות הילדותית הזו שמאמינה בסופים טובים ושהאהבה היא זו שתנצח את הכל, נפרדת ממני לטובתה של מציאות שטופחת על פני, כל כך הרבה זמן כבר, שיהיה זה עלבון עצמי אם אתעלם ממנה, מהמציאות הזו, גם הפעם… פעם אמר שרוצה להיות איפה שטוב לו. והוא לא כאן לידי. במשוואה הכי פשוטה- והצינית בל נשכח- לא טוב לו לידי. או טוב יותר במקומות אחרים. אני חושבת שהתמימות הילדותית שבי, חברתי הישנה, ציפתה שאיפה שטוב נאבקים עבורו. עבורינו. לא מוותרים על אף רגע של חיים…הציניות,ידידתי החדשה,מחייכת חיוך של "אמרתי לך" כזה…. ומזכירה לי לא להיות יותר מקפצה ממנה קופצים למים אחרים אלא להשתדל להיות המים עצמם… ככה היא מאזנת אותי, ידידתי החדשה, בכל פעם שמרשה לעצמי להרגיש פגועה.. כל פעם שכואב לי כל כך.. יש בחירות בחיים, לוחש לי קול קטן.. ולפעמים הבחירות הן לדברים ומקומות שאת לא כלולה בהם. תתמודדי. האופטימיות הנצחית שלי, לפחות היא לא מפנה לי גב ועוזרת להתמודד עם אמיתות שדומה והיו כתובות על הקיר בצבעים זועקים ואנוכי, מניפולטיבית שכמותי, פשוט הפניתי אל הקיר הזה את גבי.. או יתרה מכך, פשוט עקפתי אותו... היתה איזו תקווה עמומה ששם בכניסה לביתי הוא יישב ואני בשיא הטבעיות פשוט אחבק אותו ויחד ניכנס הביתה.. לפעמים אני חושבת שפרידות בזמנים מסויימים פשוט מתבקשות ולפעמים הן כמו שתי רכבות שיוצאות מאותה התחנה ליעדים שונים, ואחרי מסע הן שוב נפגשות בתחנה ממנה יצאו.. חברתי החדשה, הציניות, מזכירה לי שלפעמים גם לא. שמחה לפחות שלא יושבת ומחכה שדברים יקרו. או שמישהו אחר ינהג את הרכבת שלי. מנווטת אותה בכוחות עצמי וזה לא כל כך רע, חייבת להודות. ועכשיו אביב והצבעים אמורים להיות עליזים יותר וחמימים. אז איך זה שהאפור כל כך דומיננטי כאן ולי קר? אני מנסה לצבוע שוב את החיים שלי בצבעים שקוראים להם גיא או ירון או דוד או גלעד. הצבעים האלו כנראה עשויים מאיכות שלא כל כך מתאימה לצרכים שלי… כי איכשהוא אני רואה אותם די דומים ,את כולם. תמונות שרק אתמול היו בכרום צבעוני ובוהק הפכו לתמונות בשחור לבן. אפילו לא הצהיבו מיושן. הלוואי והיו מצהיבות. הלוואי והיו מזדקנות. ואנחנו איתן. תמונות בשחור ולבן… תמונת צבע מרהיבה- ידיים מטיילות ברפרוף על גב רפוי ונינוח… תמונה באפור- ידיים מאוגרפות חובטות בכרית ריקה. תמונה תלת מימדית- זרועות פרושות לרווחה להכיל ולהעניק חיבוק.. תמונה באפור- זרועות שמוטות בתבוסה. תמונה בהגדלה- שני זוגות עיניים נפגשים צמוד צמוד, קרוב קרוב בחיוך מלא קמטוטים של צחוק… תמונה מכווצת- זוג עיניים בורקות מדמעות. תמונות בצבעים וצלילים- תקווה וחיוך נלחשים לאוזן כמהה, חיוך מלא חיוניות מתחלף בצחוק מתגלגל, אומץ נרקם במילים גדושות, מלאות מתורגמת למילים אוהבות ושמחות, פחד מתחלף ברצון לעשייה… תמונה דוממת- געגוע צועק בשקט. תמונות בשחור ולבן.. תמונה בלבן מסנוור ובוהק- חום ואהבה.. תמונה בשחור- קפאון. תמונה באפור- הכל….. ואמרו כבר לפני, "הייתי מתהלך במקומות בהם אחרים נעצרו… הייתי מתעורר בזמן שאחרים ישנים.. הייתי מעריך את הדברים לא לפי שווים אלא לפי ערכם…”.ועכשיו אני הולכת, רצה אפילו, והדרך קשה לי, רוצה שתלך גם אתה בלי קביים….תיפול ותקום ותחרוק שיניים עד שתגיע לראשה של גבעה..לבד..בכוחות עצמך.. בלי שום בריחה אל מחוזות אפופים באדי אלכוהול או חוויות מוטוריות.. והמחר אינו ידוע, גם אינו מובטח.. ואולי באמת הבריחה ההיא אל מחוזות שונים מגוונים עוזרת להשכיח..עוזרת להקהות געגוע.. עוזרת למשוך כתפיים בהשלמה עם מצב לא רצוי אך מוכר ובטוח.. אולי.. ואני? משתדלת לשמר את הצבע בתמונות, לא לתת להן לדהות ולהתפוגג כאילו לא היו דברים מעולם. חייבת להאמין שלא רק עבורי היתה משמעות לדברים……חייבת. "כי גם אם הייתי בקצה השני של העולם ואתה היית פה.. אם היית קורא לי הייתי באה להציל אותך מכולם..אפילו ממך.." אני אוהבת אותך. קאט.
