דמיוני/ת או לא:
קרלוס קסטנדה הרבה להציג עצמו בספריו כאוויל משהו. זאת תמיד היתה נקודה מעניינת. פעם אחת הסביר לו דון חואן מאטוס שהוא איננו מורה ושהוא איננו מחפש תלמידים משום סוג שהוא. המובן מאליו תמיד היה בלתי מובן כלל לקרלוס קסטנדה. נדמה לי שאחת מגדולותיו של קרלוס קסטנדה היא שהוא ייצג בצורה כל-כך יעילה את מצבו של האדם הממוצע, בצורתו הקיצונית, האטומה, החושבת תמיד בקטגוריות נוקשות ונאחזת בהן. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שקריאה בספריו של קרלוס קסטנדה עשויה להוות סוג של תרפיה של ממש לרבים מאיתנו. יתכן שחלק מהטעויות שדון חואן מאטוס העיד עליהן שעשה עם קרלוס קסטנדה, היו נעוצות בכך שהוא אכן לא היה מורה ולא ידע כיצד ללמד. יחד עם זאת הוא גם לא ניסה לעשות זאת מעולם, ממש כמו מוריו, חוליאן ואליאס, לפניו. אין ספק שאם היה מנסה להיות מורה של מישהו, היה מצליח בכך מעל ומעבר למשוער.
קרלוס קסטנדה הרבה להציג עצמו בספריו כאוויל משהו. זאת תמיד היתה נקודה מעניינת. פעם אחת הסביר לו דון חואן מאטוס שהוא איננו מורה ושהוא איננו מחפש תלמידים משום סוג שהוא. המובן מאליו תמיד היה בלתי מובן כלל לקרלוס קסטנדה. נדמה לי שאחת מגדולותיו של קרלוס קסטנדה היא שהוא ייצג בצורה כל-כך יעילה את מצבו של האדם הממוצע, בצורתו הקיצונית, האטומה, החושבת תמיד בקטגוריות נוקשות ונאחזת בהן. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שקריאה בספריו של קרלוס קסטנדה עשויה להוות סוג של תרפיה של ממש לרבים מאיתנו. יתכן שחלק מהטעויות שדון חואן מאטוס העיד עליהן שעשה עם קרלוס קסטנדה, היו נעוצות בכך שהוא אכן לא היה מורה ולא ידע כיצד ללמד. יחד עם זאת הוא גם לא ניסה לעשות זאת מעולם, ממש כמו מוריו, חוליאן ואליאס, לפניו. אין ספק שאם היה מנסה להיות מורה של מישהו, היה מצליח בכך מעל ומעבר למשוער.