ביג סנופית
New member
תלמידת הים אני.. >>
זכורני ימים ארוכים, שטופי שמש צהובה, הייתי ישובה לרגליו של הים הגדול, צופה לאופק הפתוח ושרה שירים יפים... הים שקט, גליו מתנפצים חרישית אל המזח. איטיים ונמוכים היו גליו של הים הגדול באותו יום קיץ. היה משהו משעמם במונוטוניות השתברותם העדינה אל החול... איך שהזמן מתבזבז, הרהרתי בליבי, כל שניה שנערמת מנפצת גל נוסף אל החוף. ולא עוד משמעות. חוסר תכלית. מטרה לא ברורה. בזבוז זעום. אינני מוכנה ללמוד מהים ערכו של בזבוז ובטלה. הים עמוק יותר. לא אסתפק בתכונותיו השטחיות. אך כמו השעון הישן המתקתק בקול מרגיז, לאחר כמה רגעים של תקתוק מעורר עצבים- מתרגלים. מפסיקים לייחס חשיבות לקיומו. עובר ליד האוזן, מ בלי לעורר תשומת לב מיוחדת. כאלה הן אדוות הים, דומות היו לתקתוקי השעון הישן. יש שעות ביום, בהם הים סוער, נלחם עם הרוח, גליו גדלים, מרעישים ומאיימים מעיר מהמחשבות לרגע .. ושוב חוזר לקצב הליכתו ולשגרת יומו האיטית והשלווה. בהמשך להרהוריי הכתה בי תהיה צורמת, שלא פעם התחמקתי ממנה, הפעם לא עלה בידי והעזתי להרהר בזאת... גלעד, יושב גם הוא בקרבת הים הגדול. יושב הוא על מזח קר ורוחות מלחמה מנשבות סביבו, הוא אינו חש בקיץ, אינו מרגיש בבשרו יום שטוף שמש צהובה ומרדימה, כל יום בשבילו הוא אותם שעות סוערות שבים הגדול, אין לו שגרה, הוא מתפלל למונוטוניות שאני זוכה בה מבלי להעריך.. ואילו אנחנו... אוי אנחנו... נותנים לרשרושי הגלים הקטנים לעעור ליד אוזנינו, נותנים לתקתוקי השעון הישן להמשיך להפגין ליד אוזן אטומה.. אנו כמו התרגלנו למציאות שאסור להתרגל אליה! אנו כמו מבקשים להתעלם מסבלו של חסר האונים הזה, ומעבירים את עצצם היות אחינו, בשר מבשרינו כשפן צולע בגוב אריות רעבים על סדר יומינו הטרוד, עמוס וחשוב. טרודים בצרותינו אנו ולא מוכנים להקדיש מחשבה, למלמל תפילה, לעשות מעשה, לטובתו... במקום לעצור שניה את המירוץ , ולנסות לתקן את השעון הישן , אנו מעדיפים להתרגל למציאות קיימת, לסתום אוזניים ולהתעצל. במקום לנסות להבין מה תומן בחובו כל גל שברירי וקטן המתרסק באפיסת כוחות אל החול החם, אנו מיישירים מבט אל האופק המוכר, מתעלמים מגלי הסער שבשעות החשיכה הבאים לבשר שכבר מאוחר בעוקצנות אנו אוהבים שגרה. חיים שגרה. מעצבים שגרה. ארבע שנים חלפו מאז נפל גלעד שליט בשבי שונאינו. ארבע שנים של התמודדות. של ניסיון. של להתייצב כל פעם מחדש מול שאלה אחת ויחידה, מול בחירה אחת, אבל קשה... אני יחיה או ימות היום? אחיי הישובים בחוף מבטחים, מייחסים עוד חשיבות לשדרי המצוקה הזעירים ששלחתי עם הגלים? או שחלילה אוטמים את אוזניהם וממשיכים בשגרת יומם? שבוע טוב עם ישראל. שבוע טוב גלעד.
זכורני ימים ארוכים, שטופי שמש צהובה, הייתי ישובה לרגליו של הים הגדול, צופה לאופק הפתוח ושרה שירים יפים... הים שקט, גליו מתנפצים חרישית אל המזח. איטיים ונמוכים היו גליו של הים הגדול באותו יום קיץ. היה משהו משעמם במונוטוניות השתברותם העדינה אל החול... איך שהזמן מתבזבז, הרהרתי בליבי, כל שניה שנערמת מנפצת גל נוסף אל החוף. ולא עוד משמעות. חוסר תכלית. מטרה לא ברורה. בזבוז זעום. אינני מוכנה ללמוד מהים ערכו של בזבוז ובטלה. הים עמוק יותר. לא אסתפק בתכונותיו השטחיות. אך כמו השעון הישן המתקתק בקול מרגיז, לאחר כמה רגעים של תקתוק מעורר עצבים- מתרגלים. מפסיקים לייחס חשיבות לקיומו. עובר ליד האוזן, מ בלי לעורר תשומת לב מיוחדת. כאלה הן אדוות הים, דומות היו לתקתוקי השעון הישן. יש שעות ביום, בהם הים סוער, נלחם עם הרוח, גליו גדלים, מרעישים ומאיימים מעיר מהמחשבות לרגע .. ושוב חוזר לקצב הליכתו ולשגרת יומו האיטית והשלווה. בהמשך להרהוריי הכתה בי תהיה צורמת, שלא פעם התחמקתי ממנה, הפעם לא עלה בידי והעזתי להרהר בזאת... גלעד, יושב גם הוא בקרבת הים הגדול. יושב הוא על מזח קר ורוחות מלחמה מנשבות סביבו, הוא אינו חש בקיץ, אינו מרגיש בבשרו יום שטוף שמש צהובה ומרדימה, כל יום בשבילו הוא אותם שעות סוערות שבים הגדול, אין לו שגרה, הוא מתפלל למונוטוניות שאני זוכה בה מבלי להעריך.. ואילו אנחנו... אוי אנחנו... נותנים לרשרושי הגלים הקטנים לעעור ליד אוזנינו, נותנים לתקתוקי השעון הישן להמשיך להפגין ליד אוזן אטומה.. אנו כמו התרגלנו למציאות שאסור להתרגל אליה! אנו כמו מבקשים להתעלם מסבלו של חסר האונים הזה, ומעבירים את עצצם היות אחינו, בשר מבשרינו כשפן צולע בגוב אריות רעבים על סדר יומינו הטרוד, עמוס וחשוב. טרודים בצרותינו אנו ולא מוכנים להקדיש מחשבה, למלמל תפילה, לעשות מעשה, לטובתו... במקום לעצור שניה את המירוץ , ולנסות לתקן את השעון הישן , אנו מעדיפים להתרגל למציאות קיימת, לסתום אוזניים ולהתעצל. במקום לנסות להבין מה תומן בחובו כל גל שברירי וקטן המתרסק באפיסת כוחות אל החול החם, אנו מיישירים מבט אל האופק המוכר, מתעלמים מגלי הסער שבשעות החשיכה הבאים לבשר שכבר מאוחר בעוקצנות אנו אוהבים שגרה. חיים שגרה. מעצבים שגרה. ארבע שנים חלפו מאז נפל גלעד שליט בשבי שונאינו. ארבע שנים של התמודדות. של ניסיון. של להתייצב כל פעם מחדש מול שאלה אחת ויחידה, מול בחירה אחת, אבל קשה... אני יחיה או ימות היום? אחיי הישובים בחוף מבטחים, מייחסים עוד חשיבות לשדרי המצוקה הזעירים ששלחתי עם הגלים? או שחלילה אוטמים את אוזניהם וממשיכים בשגרת יומם? שבוע טוב עם ישראל. שבוע טוב גלעד.
