HelterSkelter1
New member
ת'לה הג'ינג'ית../images/Emo151.gif
רוברט פריפ, הגאון המשוגע, החליט ב1980 שדי עם אלבומי סולו עם בריאן אינו ובלעדיו, הוא רוצה להקה, ובשנה זאת, הוא הוציא את קרימזון מהמקפיאים המוחיים שלו, לאחר 6 שנים של קפיאה מוחלטת. פריפ אסף אליו את אדריאן בלו הגיטריסט והזמר המחונן, שניגן עם זאפה, בואי ואחרים, את טוני לוין הקרח (שנראה כמו רוסי עם שפם
) והצ'אפמן סטיק שלו, את ביל ברופורד הוא החזיר לעמדת המתופף, שהקים בנתיים להקה לעצמו. אז הכל היה מוכן, וב 1981 יצא האלבום המעולה, שהחזיר את קרימזון לחיים, כל זה, יש לציין, באחד העשורים הכי נוראים במוסיקה הפופולרית במאה ה20
. האלבום דיסיפלין (משמעת) לא דומה לשומדבר שיצא תחת השם "קינג קרימזון" עד אז, ולמען האמת, גם לא כ"כ דומה לדבר אחרים ברוק עד אז. האלבום יוצר עירוב מהפנט של מינימליזם, מוסיקה אפריקאית בחלק מהקטעים, מוסיקה מהמזרח הרחוק ורוק. האלבום הזה מאוד מאוזן מבחינת התפקידים בו, אין כמעט קטעי סולו, קטעים שקטים ושינויי אווירה כמו בהרבה קרימזונים לפניו. קרימזון יוצרים פה סאונד ייחודי ומעניין מאוד, ומי שציפה למלוטרונים מצווחים לא ימצא פה את מבוקשו. לעומת זאת, פריפ מציג פה את הסינת' גיטאר, המחליפה את המלוטרון המפורסם, וכך הוא בעצם כבר לא צריך גרוטאות אנלוגיות בזמן שהוא יושב ומנגן בגיטרה שלו. כמובן, שעם צירופו של בלו, אז הדומיננטיות של פריפ פוחתת בצורה די משמעותית בנגינה. לכל אורך האלבום שומעים בברור את ההקפדה והמשמעת של ההרכב, שלא סוטה לרגע מהתפקיד, ללא נגינה מיותרת או הפרזה. רובד נוסף שמציג את השינוי המשמעותי באופי של קרימזון הוא הטקסטים באלבום - אם התרגלנו לכתיבה אצילית, מילים גבוהות עם שלל דימויים, וכתיבה ספרותית ברמה גבוה, אז פה אפשר למצוא טקסטים עם אופי יותר פשוט וישיר, וברובם ללא המשכיות או בתים, אלא טקסטים יותר אקראיים (לדוגמא הקטע הפותח את האלבום - Elephant Talk). הקטע בעל השם הביזארי "Thela Hun Ginjeet" מדבר על האלימות ברחובות, ומדמה את רחובות העיר לג'ונגל של ממש, כאשר ברקע בלו מדבר על אירוע גניבה שנקלע אליו כאשר יצא להקליט ברחוב עם טייפ. הקטע מלווה עם באס יוצא מן הכלל של לוין ותיפוף ייחודי ואפריקאי של ברופורד. הקטע הבולט באלבום, לדעתי, הוא "Indiscipline" דווקא, שהוא כמובן חופשי יותר, ומזכיר את התקופה מאוחרת יותר של קרימזון דווקא (ת'ראק למשל) עם הריפים המדוסטרשנים של הגיטרה, הטקסט המסתורי שבלו (ייזכר במיוחד "I repeat My Self When Under Stress"
) מקריא והתופים המצויינים של ברופורד שמוסיפים המון ובולטים במיוחד בקטע הזה. בסוף האלבום מופיעה גירסא שונה של הקטע "Matte Kudasai", שלדעתי הוא החלש באלבום, ומשום מה מזכיר לי שירים אייטיזים
, למרות "יצירת האווירה" המיוחדת שקרימזון מוסיפים לו. לסיכום, האלבום ממולץ ביותר (לדעתי כדאי ללכן על גירסאת ה"מיני סליב" המהודרת ברימסטר החדש ביותר משנת 2000) להרפתקנים שבניכם - הוא מציג סאונד ייחודי ומעניין מאוד, אך למרות זאת, הוא קליל יחסית, ובהחלט נגיש יותר מחלק אלבומים אחרים של קרימזון (לארקס המצויין והנוקשה למשל). אין ספק לדעתי שזהו האלבום הטוב ביותר של קרימזון בהרכב האייטיזי שלהם, לעומת "Beat" ו "Three Of A Perfect Pair" שבאו אחריו. Discipline Is Never An End In Itself Only a Means To An End
רוברט פריפ, הגאון המשוגע, החליט ב1980 שדי עם אלבומי סולו עם בריאן אינו ובלעדיו, הוא רוצה להקה, ובשנה זאת, הוא הוציא את קרימזון מהמקפיאים המוחיים שלו, לאחר 6 שנים של קפיאה מוחלטת. פריפ אסף אליו את אדריאן בלו הגיטריסט והזמר המחונן, שניגן עם זאפה, בואי ואחרים, את טוני לוין הקרח (שנראה כמו רוסי עם שפם
