תיסכולים
אני עכשיו מרגישה שהתגעגעתי לפורום פה, אפילו שלא ידעתי. אני שוב עם דמעות מול המסך. מבינה, שאני מתגעגעת להיבטים מסוימים של אני שלא חוויתי בשבועות האחרונים. נמאס לי כשאומרים לי איפה לשבת בחדר האוכל. התיישבתי עכשיו לא לפי הסדר, אלא במרחק 3 כיסאות הלאה. ענת ישבה שם. לא יכולתי לשבת מולה. איזה יום מאפן. היו לי שלושה ימים כאלה מקסימים. מצאתי את עצמי אומרת היום בבוקר שכבר הרבה זמן לא היה לי קל כמו פה. והנה. מצאתי את הסיבוך. דמעות, בחיי. אני מסובכת בתוך הענין הזה של הארה. מרגישה כאילו אלוהים רוצה אותי קרוב קרוב אליו, עכשיו. מקיף אותי באנשים מוארים, באנשים שחותרים להארה, בספרים על הארה, וגם יש מישהו שכל פעם שהוא פוגש אותי שואל אותי אם אני כבר מוארת. הוא מאמין בי, ומחכה. מקסים איך גיליתי בחודשיים האחרונים, את היופי של השקט. עזבו אותי, תנו לי לשתוק איתכם. לא צריך מילים. עזבו אותי מקולות. אף פעם לא הייתי ככה. תמיד הייתי צריכה דיבורים, הסברים, לשמוע את עצמי בקול כי רק ככה יכולתי לחשוב מחשבות חכמות. מאז שפגשתי את הבחור המואר, אני מחפשת את האדם שאני אוכל לשתוק איתו ולהרגיש את הכל. להרגיש שהכל מושלם כמו שהוא. להרגיש שלווה. וכנראה הגעתי למקום הנכון. הקיבוץ השקט. אבל די!!! בא לי לצרוח!!! בא לי לקום מתי שאני רוצה. בא לי לאכול איפה שאני רוצה. בא לי ללבוש מה שאני רוצה. בא לי לעשות מה שאני רוצה. בא לי להיות איפה שאני רוצה. בא לי להרגיש עצמאות. בא לי להרגיש חופש. אולי בסוף אני אגיע לאילת.. אין לי מושג מה השעה. אני צריכה בשמונה לחזור לעבודה. בשש היתה אזכרה. די, העולם שלי מתפרק. אין קושי גדול יותר מלוותר על האגו. העולם מרגיש כאילו הוא מתפרק. דברים מתחילים לאבד את המשמעות שלהם. לשום דבר אין היגיון יותר. הכל חלק מחלום. שום דבר לא חשוב. כל דבר הוא הכי חשוב בעולם. אין דבר כזה להיות ביחד. אין דבר כזה להיות חלק. יש רק תחושה. והיא באה והולכת. כוס אמא של כל האנשים פה בקיבוץ. עוקצים אותי. ביי
אני עכשיו מרגישה שהתגעגעתי לפורום פה, אפילו שלא ידעתי. אני שוב עם דמעות מול המסך. מבינה, שאני מתגעגעת להיבטים מסוימים של אני שלא חוויתי בשבועות האחרונים. נמאס לי כשאומרים לי איפה לשבת בחדר האוכל. התיישבתי עכשיו לא לפי הסדר, אלא במרחק 3 כיסאות הלאה. ענת ישבה שם. לא יכולתי לשבת מולה. איזה יום מאפן. היו לי שלושה ימים כאלה מקסימים. מצאתי את עצמי אומרת היום בבוקר שכבר הרבה זמן לא היה לי קל כמו פה. והנה. מצאתי את הסיבוך. דמעות, בחיי. אני מסובכת בתוך הענין הזה של הארה. מרגישה כאילו אלוהים רוצה אותי קרוב קרוב אליו, עכשיו. מקיף אותי באנשים מוארים, באנשים שחותרים להארה, בספרים על הארה, וגם יש מישהו שכל פעם שהוא פוגש אותי שואל אותי אם אני כבר מוארת. הוא מאמין בי, ומחכה. מקסים איך גיליתי בחודשיים האחרונים, את היופי של השקט. עזבו אותי, תנו לי לשתוק איתכם. לא צריך מילים. עזבו אותי מקולות. אף פעם לא הייתי ככה. תמיד הייתי צריכה דיבורים, הסברים, לשמוע את עצמי בקול כי רק ככה יכולתי לחשוב מחשבות חכמות. מאז שפגשתי את הבחור המואר, אני מחפשת את האדם שאני אוכל לשתוק איתו ולהרגיש את הכל. להרגיש שהכל מושלם כמו שהוא. להרגיש שלווה. וכנראה הגעתי למקום הנכון. הקיבוץ השקט. אבל די!!! בא לי לצרוח!!! בא לי לקום מתי שאני רוצה. בא לי לאכול איפה שאני רוצה. בא לי ללבוש מה שאני רוצה. בא לי לעשות מה שאני רוצה. בא לי להיות איפה שאני רוצה. בא לי להרגיש עצמאות. בא לי להרגיש חופש. אולי בסוף אני אגיע לאילת.. אין לי מושג מה השעה. אני צריכה בשמונה לחזור לעבודה. בשש היתה אזכרה. די, העולם שלי מתפרק. אין קושי גדול יותר מלוותר על האגו. העולם מרגיש כאילו הוא מתפרק. דברים מתחילים לאבד את המשמעות שלהם. לשום דבר אין היגיון יותר. הכל חלק מחלום. שום דבר לא חשוב. כל דבר הוא הכי חשוב בעולם. אין דבר כזה להיות ביחד. אין דבר כזה להיות חלק. יש רק תחושה. והיא באה והולכת. כוס אמא של כל האנשים פה בקיבוץ. עוקצים אותי. ביי
