תיכנסו. באמת מהלב.......

[פינקלונית]

תיכנסו. באמת מהלב.......

מאז ומעולם אמרו לי שאני בוגרת. תמיד. בכל מצב שאני זוכרת את עצמי. "ניצן.. את בוגרת.. בגלל זה אני אומר לך את זה.." "את בוגרת, את יכולה להתמודד עם זה, נכון?.." אבל היום, היום זה הכה בי חזק. כמו בום גדול שזעזע אותי ולא יכולתי להישאר יציבה. ואני לא באה בהאשמות. זאת אומרת, אני לא יודעת אם יש פה את מי להאשים. חס וחלילה. פשוט.. קשה לי. ולראשונה בחיי אני בוגרת מספיק כדי להודות בזה. קשה לי. כמה קשה לומר זאת.. אני מדברת עם ידיד שלי במסנג'ר. הוא שואל אותי מה חדש? אוהו.. אם היית יודע כמה חדש.. לא היית רוצה לשאול. מחשבה מתעופפת לאיטה בליבי.. גיליתי שחבר שלי שלעבר "בגד בי" , אחותי רוצה להתאבד, חברה מאוד טובה שלי סיפרה לי לא מזמן שיש לה פוביה קשה שמאיימת על החיים שלה כבר קרוב לשנתיים, סבא שלי עבר התקף לב, וממש היום אבא שלי דיבר איתי על זה שהוא ואמא רוצים להיפרד. אז אני עונה רק: שומדבר מיוחד, אצלך? הכל סבבה, חיים. הוא אומר לי. אווו אם יכולתי לחיות עכשיו. קצת שכחתי מה זה בתקופה האחרונה. לפעמים קשה לי לנשום. אני מרגישה מחנק עצום. מצד אחד אני עוברת גיל כ''כ יפה, תקופה כ''כ טובה ומצד שני אני מרגישה פספוס מציק. לפעמים בא לי לצעוק: אני בת 16 וחצי למען שם!!! תנו לי לחיות את החיים שלי!! אבל אז אני שוב פעם נחנקת, נחבאת בשתיקתי. הכל בסדר. אני אומרת לעצמי. את לא תבכי עכשיו. את חזקה. יש אנשים שקשה להם יותר ממך! אבל עכשיו אפילו בעודי כותבת מילים אלו הדמעות זולגות בלי לשים על המחשבות בכלל. מה אכפת להן? יש להן תפקיד פשוט. להציף את הפנים בכל פעם שמשהו טוב או רע קורה. זה לא מסובך. לא מסובך כמו החיים. הכול דווקא התחיל להיות טוב. הצלחתי סוף סוף לתקשר קצת עם אחותי, לדבר איתה יותר, התקרבתי לאמא, הצלחתי בלימודים יפה, התחלתי ללמוד לתאוריה, התקבלתי לתוכנית של מנהיגות צעירה. (הרגשתי גאווה על היותי בוגרת) אבל למרות הדברים האלה.. כל הדברים הנפלאים האלה. הפסקתי לחיות. אני כבר כמו רובוט. מחכה למהלומה הבאה. מה יקרה מחר? יודיעו שסבא נפטר? שאמא ואבא יתגרשו? שעוד אנשים יתגלו כצבועים? אני חיה בפחד. לפעמים גם פוחדת לחיות.. אבא העביר את הדברים שלו לחדר של אסף. דבר שעורר בנו, הילדים, המון שאלות. הראשונה ששמה לב הייתה טל. אחותי. -ניצן, משהו מאוד מוזר קורה. ראיתי את אבא מעביר את הדברים שלו לחדר של אסף. והוא גם לא מדבר עם אמא, אפשר להגיד שהוא אפילו דיי מתעלם ממנה. מה קורה? -טל, זה בטח שומדבר. אולי היה ביניהם ויכוח או משהו. אני בטוחה שמחר הכול יסתדר. והיא מביטה בי בעיני עגל: את חושבת? ואני זורקת לה עוד שביב של תקווה: ברור הכל יסתדר? משפט אופטימי. אבל כמה תקוות אפשר לתלות בשתי המילים הללו? לפעמים אני רוצה להיות תמימה כמו אחותי, למרות שהיא בתקופה קשה עכשיו, היא עדיין לא מבינה. היא לא יודעת. הם אף פעם לא צעקו. ואולי זאת הסיבה שהייתי כ''כ עיוורת. גם בריבים הכי קטנים שלהם הם אף פעם לא היו צועקים. זאת לא דרך להתמודדות, הם היו אומרים. תמיד השיחות השקטות האלה אל תוך הלילה.. בשקט בשקט בחדר שלהם. לפעמים הייתי מעדיפה שהם יצעקו. חזק ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש כ''כ עיוורת. שהמכה לא תנחת לפתע בלי כל ידיעה. אבא היה זה שדיבר איתי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. וגם, לא בוכה ממש, אלה כמה דמעות זולגות. הוא אמר שכלום עוד לא סופי, ושטל ואסף עוד לא יודעים, ושהוא מספר לי כי אני בוגרת וגם כי הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול לעצור הכל בבטן. פתאום, (בהצתה דיי מאוחרת), הבנתי שאבא הוא בעצם בן אדם. הוא לא רק "אבא". הוא בוכה, והוא מביע רגשות, וקשה לו, בדיוק כמוני. זה מדהים איך אנשים שחיים יחד מגיל כ''כ צעיר יכולים פתאום להחליט שזה לא מתאים להם. "הבסיס של הקשר שלנו השתנה". "תמיד נאהב אחד את השני אבל זה כבר לא אותו הדבר..." למרות שבא לי לצעוק, לקלל, לשבור, להרוס, לצרוח, להרביץ, לברוח מהעולם, והמציאות. אני רק אומרת בקול חלוש, אני מבינה. אני מחבקת את אבא חיבוק אמיץ ואומרת לו שהכול יהיה בסדר, שתודה שהוא שיתף אותי ואני מבינה כמה קשה לו. אבל בתוך תוכי. זה שוב פעם מציף. המועקה. החוסר אונים הזה. הבדידות.. כביכול מוקפת אנשים. אבל..כ''כ בודדה. אני רוצה לשנות את העולם. אני רוצה שאנשים יאהבו לחיות בו. אני רוצה לקום בבוקר מתוך בחירה. לא כי אני צריכה. אני רוצה שאנשים יפסיקו לשפוט אחרים ואת עצמם. אני רוצה שיקבלו את כולם כשווים ושלא יבלבלו בשכל ויגידו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. כי אנחנו לא. אני רוצה שאחותי תחלים. וגם נגה. וגם סבא שלי. אני רוצה שעוד 50 שנה אני אבוא לבקר עם הילדים שלי ועם בעלי את ההורים שלי בבית עץ יפה בגליל שבו תמיד חלמו להזדקן יחד. אני רוצה.. אני חונקת את הדמעות. מסתתרת מהרגשות. בורחת מהפחדים. מקיפה את עצמי באנשים עם בעיות אחרות. רק לשכוח. כי מי אמר שיהיה קל?? מי הבטיח שהחיים יהיו פשוטים? אף אחד. להיפך. אפילו בתור ילדה אני זוכרת שתמיד אמרו לי להיות בוגרת. לא לקבל דברים כמובן מאליו. לחשוב טוב טוב לפני שאני עושה, ולעשות רק בלב שלם. אז הלב שלי שבור עכשיו. אבל לא מהסיבות הרגילות. ולמרות זאת על פני השטח הכל בסדר. למרות כל הייאוש, אני חיה ואני מקווה, ואפילו מחייכת לפעמים, כי זה עוזר להרגשה.. להרגשה שאולי יום אחד. יום אחד אני אהיה באמת באמת מאושרת. נכתבת ברגע קשה של דיכדוך.. אשמח לקבל תגובות/הצעות/ בקשות.. ואולי אם אפילו יש לכם מה להגיד לי סתם ככה

 

[כמו שבאתי]

../images/Emo24.gif

גם ברושים מתכופפים לפעמים, מותר לך להשבר, מותר לך לבכות גם אם כולם חושבים שאת "בוגרת" מידיי בשביל לבכות... גם אנשים מבוגרים בוכים לפעמים. ורק שתדעי, דמעות הן חומר הניקוי הטוב ביותר של הנפש, אז אולי תבכי קצת, תשחררי את מה שסגור בפנים. אולי תהיי בוגרת מספיק בשביל לשחרר את הנפש? צעד אחד כבר עשית, שפת את הלב... ואם את צריכה אוזן קשבת וכתף תומכת, אני פה בשבילך

 

[פינקלונית]

תודה

כיף לדעת.. ותאמיני לי שיום בכיתי המון.. אולי אפילו יותר מידי... אבל אין ספק שעכשיו אני מגישה יותר טוב

 

[כמו שבאתי]

העיקר שאת מרגישה יותר טוב

כמו שאמרתי, הדמעות הן חומר הניקוי הטוב ביותר של הנפש, ואין ספק זה משחרר...

 

[tutit1005]

פינקלונית שלום

לפי מה שכתבת את נערה בת 16.. הכל נראה בגיל זה כ"כ לא ברור ..לא מובן..שכל העולם נגד. תאמיני לי שכך מרגישים עוד אלפי נערים ונערות בגילאים האלה . אני שמחה לדעת שהרגשתך השתפרה וכן אני בדעה של באתי שלפעמים בכי טוב לנפש..ומשחרר מאוד. תני לזמן לעשות את שלו ..מצאי את הטוב ..גם אם זה קשה לפעמים אבל לפחות תנסי.. אנו פה בשבילך תמיד..אל תהססי לפנות.. המשך ערב שלוו ורגוע תותית.

 

[אור פשוט]

הכתיבה שלך ריגשה

את כותבת יפה, בוגרת וחכמה. אני לא הראשון שאומר לך ולא גילתי לך כלום. לא אגיד לך תחיי בשמחה. לא אומר לך תחזיקי מעמד. את זה את גם יודעת

יש דברים שצריך להשלים איתם, הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות. בענין הורים וזוגיות.העולם שלנו מבלבל גם מבוגרים. לפעמים מרגישים מפספסים חסרי תוכן לפעמים הולכים לאיבוד במבוך דרכים ללא מוצא בטוח אני ששניהם אוהבים אתכם הילדים, אך הם לא שלמים עם עצמם זו החלטה שלהם ורק שלהם, כך זה צריך להיות. חושב שאת יודעת גם את זה. עיזבי רק

אתן לך

 

[פינקלונית]

נחמד לדעת אור

יכול להיות שבאמת כמו שכולם אומרים גיל 16 זה גיל מבלבל ואני יודעת שאני לא היחידה שעוברת אותו כרגע.. מן סתם. אבל בכל זאת הכל כאילו מאיים ליפול, הכל קורה בבת אחת. אם כל דבר היה קורה בתקופה שונה אולי היה יותר קל... בכל זאת, תודה על התגובה, כיף לקבל תגובות כאלה.

 

[כמו שבאתי]

זה ככה יקירתי

הצרות באות בצרורות, בד"כ צרות בשלישיה, אח"כ זה מתמעט ונפתחת דלת של אור

 

[ZAHAV2006]

את מקסימה,קודם כל!

קראתי את הודעתך הארוכה,ורציתי להגיד לך שיש לך ממש כישרון כתיבה נפלא! אולי תנצלי אותו...עכשיו,או בעתיד... כמו כן,חלק מהרגשות שכתבת,אני ממש מזדהה איתך! למשל..."אבל בתוך תוכי. זה שוב פעם מציף. המועקה. החוסר אונים הזה. הבדידות.. כביכול מוקפת אנשים. אבל..כ''כ בודדה. אני רוצה לשנות את העולם. אני רוצה שאנשים יאהבו לחיות בו. אני רוצה לקום בבוקר מתוך בחירה. לא כי אני צריכה. אני רוצה שאנשים יפסיקו לשפוט אחרים ואת עצמם." את מאוד רגישה וזה דבר יפה! אני גם אדם רגיש,ופגיע,ולפעמים אני סובלת מכך מאוד! אבל מצד שני אני לא מוכנה לוור על הרגישות הזו,כי אין הרבה אנשים רגישים בעולם,וזה חבל,כי אם היה ,העולם שלנו היה נראה אחרת! אני מאחלת לך שדברים יסתדרו לך,וגם אם הורייך החליטו להיפרד(אני בת להורים גרושים,אגב...מגיל 5)אז כמה שזה קשה בוודאי(כי רוצים שיישארו ביחד,ושתישארו משפחה...)זה בכל זאת החלטה שלהם והחיים שלהם,ועדיף שיהיה לכל אחד מהם טוב!ותאמיני לי,שאם הם הורים טובים וחמים,הם ימשיכו להיות כאלה ,גם אחרי הפרידה!לכל דבר מתרגגלים בסופו של דבר...אפילו שלא נראה לך שתוכלי להתרגל למצב כזה בכלל,כי זה מה שאת מכירה 16 שנה,משפחה שלמה ומאושרת! אבל את תראי,תמשיכו להיות משפחה,למרות שהיא לא תהיה כולה תחת אותה קורת גג! אני באמת מאחלת לך מכל הלב שתצליחי בכל דבר שתרצי,ותצאי ותבלי ו"תחיי" הכי חשוב!!! כי גיל 16 לא יחזור יותר לעולם... שיהיה לך יום מקסים!

 

[פינקלונית]

תודה!

אני יודעת שאני לא היחידה בעולם שזה קורה לה, אבל לפעמים כיף לדעת את זה בוודאות, תודה על המחמאות, עכשיו אני בטוחה שיהיה לי יום מקסים