תיכון.
שלום לכן :] לפי מה שהבנתי רוב קהילת הפורום פה כבר סיימה תיכון, לכן רציתי להתייעץ איתכן בנושא מסויים. לפני כשנתיים הכרתי מישהי, שמכל הבחינות נראתה לי פשוט מושלמת. היא הייתה בשבילי כמו המודל של מה שאני תמיד רציתי להיות [ואני מודעת לכך שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר]. היא הייתה יפה, היא הייתה חכמה, מוכשרת, היא תמיד הייתה מוקפת באנשים והערצתי אותה. ואפילו עכשיו כשאנחנו בקושי מחליפות מילה אני עדיין לא יכולה לעצור את עצמי מלקנא בה על כל אלה. בערך לפני שנה, ניהיה לי חבר. ובאופן טבעי קצת התרחקתי ממנה... וכשהיא הלכה, כל מה שהיה לי הלך. רק עכשיו אני מבינה שכל מה שהיה לי בשנתיים האלו היה בזכותה; לפני שהכרתי אותה, הייתה לי חברה אחת שנראתה כאילו היא עושה טוה שהיא בכלל מסכימה להראות בחברתי. וברגע שהכרתי אותה פתאום ניהיו לי חברים, ופתאום היה לי מה לעשות בשישי בערב וכבר אפילו לא שנאתי לבוא לבית הספר. אחרי שהתרחקנו היא כמובן מצאה חברות חדשות, כי זאת היא. ואני אפילו קצת השלמתי עם ההתרחקות הזו, כי עם כל אהבתי אליה רק עכשיו הבנתי כמה היא שינתה את מי שאני, ואפילו הצליחה לחבל באופי שלי. ומשיחה ארוכה שהייתה לי איתה אתמול גיליתי שהחיים שלה הסתדרו בצורה פשוט מצויינת, ואני באמת שמחה בשבילה. אבל עכשיו אני רואה שנשארתי לבד. זה כאילו שהיא לקחה בחזרה את כל מה שהיא אי פעם נתנה לי. ועכשיו אני בתיכון, ואלה אמורות להיות השנים הכי יפות שלי. ואני לא עושה כלום עם החיים שלי... בצורה מטאפורית [ולא רק] אני פשוט יושבת ובוהה בקיר. ואני רואה כמה כיף לה, וכמה כיף לכולם... הם יוצאים, מבלים, צוברים חוויות. ואני פשוט מרגישה כאילו אני יושבת משותקת ומסתכלת איך כל זה עובר מולי. כרגע הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אצא בלי זכרונות מהתיכון. מאז שהייתי ביסודי, אני זוכרת את עצמי פשוט חולמת שבתיכון יהיו לי המון חברים, ושבסופו אני אצא עם אלבום מלא תמונות, והמון חוויות. ועכשיו אני פשוט רואה שזה לא הולך לקרות... אפילו החשק לבוא לבית הספר כבר הלך לי... קשה לי להמצא שם כשבהפסקות אני פשוט עומדת ליד הקיר ובוהה בעוברים ושבים. זה מתסכל, שלא לדבר כבר על משפיל... אני לא מצליחה להתמודד עם העובדה שאני הולכת להשאר בלי שום זכרונות, ולא להתגעגע לתקופה הזאת. מצערת שיצא לי כל כך ארוך.
שלום לכן :] לפי מה שהבנתי רוב קהילת הפורום פה כבר סיימה תיכון, לכן רציתי להתייעץ איתכן בנושא מסויים. לפני כשנתיים הכרתי מישהי, שמכל הבחינות נראתה לי פשוט מושלמת. היא הייתה בשבילי כמו המודל של מה שאני תמיד רציתי להיות [ואני מודעת לכך שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר]. היא הייתה יפה, היא הייתה חכמה, מוכשרת, היא תמיד הייתה מוקפת באנשים והערצתי אותה. ואפילו עכשיו כשאנחנו בקושי מחליפות מילה אני עדיין לא יכולה לעצור את עצמי מלקנא בה על כל אלה. בערך לפני שנה, ניהיה לי חבר. ובאופן טבעי קצת התרחקתי ממנה... וכשהיא הלכה, כל מה שהיה לי הלך. רק עכשיו אני מבינה שכל מה שהיה לי בשנתיים האלו היה בזכותה; לפני שהכרתי אותה, הייתה לי חברה אחת שנראתה כאילו היא עושה טוה שהיא בכלל מסכימה להראות בחברתי. וברגע שהכרתי אותה פתאום ניהיו לי חברים, ופתאום היה לי מה לעשות בשישי בערב וכבר אפילו לא שנאתי לבוא לבית הספר. אחרי שהתרחקנו היא כמובן מצאה חברות חדשות, כי זאת היא. ואני אפילו קצת השלמתי עם ההתרחקות הזו, כי עם כל אהבתי אליה רק עכשיו הבנתי כמה היא שינתה את מי שאני, ואפילו הצליחה לחבל באופי שלי. ומשיחה ארוכה שהייתה לי איתה אתמול גיליתי שהחיים שלה הסתדרו בצורה פשוט מצויינת, ואני באמת שמחה בשבילה. אבל עכשיו אני רואה שנשארתי לבד. זה כאילו שהיא לקחה בחזרה את כל מה שהיא אי פעם נתנה לי. ועכשיו אני בתיכון, ואלה אמורות להיות השנים הכי יפות שלי. ואני לא עושה כלום עם החיים שלי... בצורה מטאפורית [ולא רק] אני פשוט יושבת ובוהה בקיר. ואני רואה כמה כיף לה, וכמה כיף לכולם... הם יוצאים, מבלים, צוברים חוויות. ואני פשוט מרגישה כאילו אני יושבת משותקת ומסתכלת איך כל זה עובר מולי. כרגע הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אצא בלי זכרונות מהתיכון. מאז שהייתי ביסודי, אני זוכרת את עצמי פשוט חולמת שבתיכון יהיו לי המון חברים, ושבסופו אני אצא עם אלבום מלא תמונות, והמון חוויות. ועכשיו אני פשוט רואה שזה לא הולך לקרות... אפילו החשק לבוא לבית הספר כבר הלך לי... קשה לי להמצא שם כשבהפסקות אני פשוט עומדת ליד הקיר ובוהה בעוברים ושבים. זה מתסכל, שלא לדבר כבר על משפיל... אני לא מצליחה להתמודד עם העובדה שאני הולכת להשאר בלי שום זכרונות, ולא להתגעגע לתקופה הזאת. מצערת שיצא לי כל כך ארוך.