אל תצטער, נדמה לי שהבנתי אותך היטב מלכתחילה
יש שתי מגמות: האחת: לבנות רשת (ענקית) של כללי אצבע, ערכת הישרדות בבחינות בגרות ובעריכת טקסטים, זמזום שקט ונוח של חוקים פשוטים שמאפשרים לבחור בחירה תקינה באלפי הצמתים שבהם מוטל עלינו לבחור דרך, ולא תמיד ניתן לנו הזמן והמרחב לחקר מעמיק, הרהרני, הגותי. זו נחלתם של המורה ללשון לבחינת בגרות ושל תלמידיו (כפי שחוויתי אותם בשנה שבה לימדתי תלמידי יא יב), וגם של עורך הלשון, כשהם עושים מלאכתם ברובד הבסיסי של עמל שידוד הטקסטים שהוא יולד לו, זיעת אפיו, הלחם. השנייה היא להבין, להתבונן, לעיין, לצפות, להסיק, להכליל, להפריט, מהי שפה, מהם כללים לשוניים, מהי יצירתיות לשונית, איך מאורגן המרחב (הענקי) של מה שהיה ושל מה שמתהווה, שבין לנג לפרול, שבין "עם אחד ושפה אחת לכלם", 1984, סדר צריך להיות, מנגנון לשוני חברתי אחיד משומן ומתקתק, שבזכותו אפילו היושב במרומי חושש ש"עתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", ובין הבליל "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" המאיים להפיץ אותנו "על פני כל הארץ", ולזרוע בעולם הקפאת הבנייה העירונית והמגדלית. זו נחלתם של המתעניינים מתוך סקרנות, של הבלשנים, של היוצרים בשפה, סופרים ומשוררים, וגם של עורך הלשון והעוסקים האחרים המורשים ושאינם מורשים, אם מוכנים לקבל אותם במועדון המשובח הזה, בעת שהוא מתפנה לכך, כשיש לפניו בעיות מיוחדות, כשמישהו שואל אותו שאלה שהתשובה עליה לא חד-משמעית, כשהוא מחפש את האיזון האופטימלי בין הכותב ובינו, העורך את הטקסט, וגם כשהוא רוצה להתרווח קצת ולשבת בפינת הקפה של רגעי עיון על ענייני היחיד, החברה והסביבה, החמאה (אף אם אחרי זה עליו לחזור לתפקידו כשוטר מקוף, שלפעמים יכול להיות מייגע קצת).