תחושה מציקה..
נתחיל מהחדשות המשמחות: לאט לאט עוד ועוד קרובי משפחה באים אלי בהצהרות שהם יודעים על היותי מחללת שבת. אחותי עוד הגדילה לומר "זה עניין שלך עם אלוהים".
מצד אחד הקלה...
מצד שני...
האנשים שכן שומרים בחיים שלי ויודעים נותנים לי תחושה שאני מרשה לעצמי יותר מדי.
כאילו מאוכזבים ממני.
כמו בן אדם בדיאטה שאוכל פתאום גלידה או משהו בסגנון כזה וכולם נותנים לע תחושה זהוא נכנע בעצם.
שזה כמו מלחמה והיא בעצם עושה איזשהו ויתור לעצמו.
זאת רק תחושה שלי או שזה דבר ידוע?><
אני מתחילה לתהות מה עדיף. שהם ידעו. או לא.
נתחיל מהחדשות המשמחות: לאט לאט עוד ועוד קרובי משפחה באים אלי בהצהרות שהם יודעים על היותי מחללת שבת. אחותי עוד הגדילה לומר "זה עניין שלך עם אלוהים".
מצד אחד הקלה...
מצד שני...
האנשים שכן שומרים בחיים שלי ויודעים נותנים לי תחושה שאני מרשה לעצמי יותר מדי.
כאילו מאוכזבים ממני.
כמו בן אדם בדיאטה שאוכל פתאום גלידה או משהו בסגנון כזה וכולם נותנים לע תחושה זהוא נכנע בעצם.
שזה כמו מלחמה והיא בעצם עושה איזשהו ויתור לעצמו.
זאת רק תחושה שלי או שזה דבר ידוע?><
אני מתחילה לתהות מה עדיף. שהם ידעו. או לא.