תחום חברתי

[alright]

תחום חברתי

אממ.. שלום לכולם אני אישית לא מאמין שאני כותב את זה, אבל אחרי כ"כ הרבה זמן של סבל אני חייב לקבל קצת יעוץ נפשי. שמי הוא אמיר. אני בן 14 עם.. בואו נגיד ללא סיבה לחיים. זה מאוד מבייש לכתוב את מה שאני אומר כאן, אבל אני חייב לקבל קצת עזרה עוד בשלבים המוקדמים ולהוציא כל טיפת הנאה עכשיו בתחום החברתי והספרי. הבעיה שלי היא... חברתית... בקושי יש לי חברים ואני תקוע כמעט כל היום בבית. מאז שנולדתי, מאז שעברתי מת"א לעיר הנוכחית שאני גר בה, אני לא ממש "חברמן". אף פעם לא ממש הייתי מקושר עם כולם, אני לא בנאדם שמתקשר.. אלא סתם שכנראה מרחיק בלא ידיעה... אפילו שהיו לי חברים.. בחופש הגדול לא נפגשתי איתם, כי לא הייתה סיבה להם להיפגש איתי אני מנחש.. דוגרי, הביה"ס היסודי היה אחלה, היו לי חברים, לא היינו בקטע של הרציניות בתחום החברתי וממש נהניתי שמה... אח"כ, כשעליתי לחטיבת הביניים, כל הגהינום התחיל בחרתי את שלושת החברים שאני רוצה להיות איתם ועם החברים האחרים אני לא שומר קשר, אבל פוגש אותם בקיצור, כשעליתי לחטיבה אף אחד לא הכיר אותי, ולכן הייתי צריך "לרכוש" חברים ע"י עצמי, ע"י האישיות שלי.. וזו הייתה.. משימה בלתי אפשרית כיום אפשר לומר שיש לי חבר טוב אחד שאני מרוצה ממנו ויש לנו על מה לדבר.. ואחרי שנה בחטיבה של אי יצירת חברויות חדשות - אין מצב להתחבר עם ילדים מהכיתה כי אין להם מה לעשות איתי, את הזמן ליצור ולהראות להם מי אני היה כבר בהתחלה. ובכלל, הנערים מתחלקים בכיתה שלי לקבוצות שונות, שאף אחת מהן לא מתאימה להגדרתי חוץ מכמה אנשים בודדים אל תבינו אותי לא נכון, אני לא "חנון" או משהו.. ממש לא אלוהים נתן לי מתנת אבל, אני לא יודע מה עשיתי שהוא ברא אותי בצורה כזו, ללא מעמד חברתי וללא יכולת לתקשר עם אחרים מה הטעם כבר לחיות, בעתיד הכל יהיה אותו דבר בתיכון יהיה אותו החרא, קמים בבוקר, הולכים ללמוד, חוזרים, אין מצב רוח ללמוד ונשארים בבית.. אפילו עם כל האבל לא נראה לי שיהיה לי טעם להמשיך ללמוד בצבא, מתגייסים, הולכים לבסיס, חוזרים הביתה ב-6 ומעלה ונשארים בבית, אין חברים, אין יציאות ביום שישי, אין כלום ואח"כ, אחרי הצבא, אם בכלל היה לי מצב רוח ללמוד, מה זה משנה? סתם ללכת לעבודה, לחזור, לא להכיר בנות ולהמשיך להיות אומלל כל חייך? אני לא חושב שיש ביכולתי לשנות את מי שאני, או בכלל לפתוח דף חדש, חיים אחרים בעיר אני לא רוצה ללכת לגור בפנימייה, או בכלל שההורים שלי יעבירו אותי לקיבוץ מכל סיבה שהיא אני פשוט לא יודע איך לבסס את עצמי, איך להראות שאני אכן קיים, איך להתאים את עצמי בחזרה לסביבה אני לא יכול להמשיך ככה.. זה חייב להשתנות..... בין אם זה גם למות... להוריד את הנטל של ההורים עליי.. להפסיק לבזבז עליי זמן... ואולי אני אהיה במקום שאני אאהוב ואני אהיה מוערך, מי יודע? אל תחשבו שאני לוקח את האפשרות להתאבד, אבל אכן יש אפשרות.. והייתי אומר כמה יתרונות בלעזוב את העולם אני בסה"כ כיתה ח', אם המצב לא ישתנה עכשיו.. הוא לא ישתנה תמיד. ולחיות 70+ שנה במצב הזה... זה כמו להיות בעינויים פיזיים, רק שאלה עינויים נפשיים.

 

[גרא.]

alright,חיי חברתיים,והתחברות עם

קבוצת השווים,כלומר בני גילך, היא באמת משמעותית ביותר בגיל 14,וכמובן כם למעלה מזה. לכן אפשר להבין את המצוקה הרגשית הקשה שאתה חש של קשייך לתקשר עם אחרים..מכאן הדרך למכלול השאלות האקסזיסטנציאליות (הקיומיות) שאתה מעלה..כשאתה בהכללה גורפת, לא מוצא בעצם שום תכלית או תוחלת לחיים היא אולי מובנת..אבל כלל אינה במקומה. את כל השאלות הללו,ודומות להן מבררים, בודקים, בוחנים בשיחות עם בני גילך..ובעצם זה גם המקום אולי לקבל תשובות, כאלה שאינך רוצה לפי שעה לקבל מאנשים מבוגרים יותר.אבל אין לך כמעט חברים ואתה תקוע עם כל השאלות הללו..וכבר הגעת למסקנות שלחיות 70+שנה..זה כמו להיות בעינויים פיזיים,רק שאלה עינויים נפשיים..אם אתה שואל לעצתי, ומבקש את תגובתי,לפני הכל,למרות שאני כבר איש ואיני בן גילך אבל אולי דווקא משום כך, אני רוצה לומר לך אתה טועה!ובגדול, מהר מדי ,ללא דיון רציני בכל השאלות הללו, אתה מגיע למסקנות,ומהר מדי אתה רומז אפילו שאתה לא מוותר אל האפשרות להתאבד..רגע alright,אתה לא ממהר מדי להסיק מסקנות? מכל מקום, מעשית אין לי שום אפשרות להתערב בכל הנעשה בשכבה שלך מבחינה חברתית..זה בעיקר תפקידה של היועצת בבית הספר, ולכן כדאי שתגש אליה, ותבקש את עזרתה.לגבי הצורך שלך לברר ,להבין, ובעיקר לשמוע דעות אחרות, של נערים ונערות בני/בנות גילך..במיידי, מציע לך לפנות לאחד מקווי החירום הטלפוניים המופיעים בקישור..כי זו אחת הדרכים הטובות ביותר למצוא פרטנר לשיחה, בן גילך,כזה שמוכן להקשיב לך,לשוחח איתך ולעזור לך להבין ולקבל.

 

[חיפוש אחר המופלא]

אז ככה:

יש כאלו שנולדים עם היכולת לתקשר עם הסביבה בצורה הכי נכונה שיש ויש כאלו שעם הזמן לומדים כיצד לתקשר עם אחרים. בכל מקרה לאחר זמן מה שאתה נמצא בחברה כלשהי אתה מסתגל ולומד את חוקי התקשורת. דברת על תקופה מאוד רחוקה שהיא הצבא אז בוא אני אתן לך דוגמא אישית שלי: עד הצבא הייתי בישנית מאוד והיה לי קשה לדבר עם אחרים אבל בצבא יצאתי מזה כי פשוט לא היתה לי ברירה וזה יקרה גם לך! מכירים המון אנשים ומתוך הכרח אתה לומד לתקשר עם כולם... אל תעלה אפילו את האפשרות להתאבד כי החיים יקרים ויפים והדברים עוד ישתנו אצלך-זה פשוט עניין של זמן ורצון(שלך). אני בטוחה שההורים שלך אוהבים אותך ורוצים בטובתך. אתה אפילו יכול להעזר בהם-לדבר איתם והם יעריכו אותך על זה. זאת רק תקופה קשה אבל החיים הם כאלו-יש עליות ומורדות וכשאתה בירידה הכי חדה שיש אתה יודע שעוד מעט תבוא העליה.... מאחלת לך הרבה אושר