סמדר, קשה לספר איך היה,
נסעתי לשם עם הרבה שאלות בתקווה למצוא תשובות. חזרתי עם עוד יותר שאלות מאשר תשובות. כמה שקוראים, רואים סרטים ולא מאמינים, כאשר מגיעים לשם, רואים, נוגעים,מריחים - עוד יותר בלתי נתפס. אני חולמת, חושבת, מנסה להבין,להרגיש. כשאני מצליחה קצת להרגיש, לדמיין, אני "נבהלת" ומדחיקה. למסקנה אחת הגעתי - לגרמניה אין סיכוי שאסע. אפילו המילה גרמניה או גרמנים גורמת לי צמרמורת מפחידה. למדתי המון, היתה לנו מדריכה מדהימה, הצליחה להעביר את החומר עמוק עמוק לתוכנו. התלמידים תפקדו מדהים, לא הצטרכנו להתעסק במשמעת. הסיטואציות שהכי ריגשו אותי (ולא רק אותי) והעלו דמעות היו הטקסים אותם ערכנו בכל אחד מהמחנות, ההד שנשמע, האנשים שעמדו מסביב לראות/לשמוע/לצלם אותנו, הצטרפו לשירת "התקוה" - אי אפשר היה לעצור את הדמעות. חובה על כל יהודי לעבור את המסע הזה.