רונית 1411
New member
תורת הסטואה-
תורת הסטואה מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון
לינק-
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3393
אחת התורות הפילוסופיות השליטות בתקופה הרומאית - הלניסטית. היא נוסדה על-ידי זנון מקיטיום (Zeno of Citium) בסוף המאה הד' לפני סה"נ. התנועה קיבלה את שמה מ"הסטואה (הסטו) המצוירת" שם הורה זנון באתונה. לזנון מיוחסים כל רעיונותיה העיקריים של הסטואה. במאה שלאחר מכן ניסח כריסיפוס (Chrysippus) את שיטתה הסופית של הסטואה בשורה ארוכה של חיבורים. אולם הסטואיקנים עצמם לא נרתעו מפני שינויים במסגרתם, ובמאות הב' והא' לפני סה"נ נעשו שינויים בפרטים ובהדגשה ע"י פנאטיוס (Panaetius) ופוסידוניוס (Posidonius). באימפריה הרומית שונתה השיטה עוד עלידי סנקה (Seneca), אפיקטטוס (Epictetus) ומרקוס אורליוס (Marcus Aurelius), אך ביסודה נשארה תמיד השיטה המלוכדת והכוללת של זנון ושל כריסיפוס. זרם זה שקע לאחר סוף המאה הג' לפני סה"נ.
הסטואיקנים חילקו את הפילוסופיה שלהם לתורת ההגיון (דיאלקטיקה ורטוריקה), תורת-המידות ופיסיקה (אשר כללה גם את התיאולוגיה); שלושה אלה קיימו קשרים הדדיים והיו תלויים זה בזה, אך מידת חשיבותם לא היתה שווה, לפי תפיסת הסטואה. התעניינותם בתורת-ההיגיון היתה בעיקר למען שכלול טיעוניהם - הם שנועדו להגנה על שיטתם; היתה זו מעין חומה שבאה להגן על הגן, הקליפה השומרת על הביצה. הפיסיקה, לעומת זאת, היתה במובן מסוים נקודת-המוצא והשיא גם - יחד של תורת-המידות שלהם; כריסיפוס אמר שלא תיתכן נקודת מוצא אחרת לצדק, פרט לפיסיקה, והגדרתם לאושר (בתורת תכליתו של האדם) היתה - "לחיות בהרמוניה עם הטבע"; במילים אחרות - בדומה לרוב היוונים ביססו גם הם את הפילוסופיה שלהם על מושג הטבע. עם זאת היתה התעניינותם בטבע מוגבלת לזיקת הטבע ולחשיבותו לעשייה האנושית; הסטואה היתה איפוא בראש וראשונה תורת-מידות שהפיסיקה היוותה את בסיסה.
תורת - מידות זו היתה מנוסחת כתשובה לצורכי הזמן. בסוף המאה הד' יצרה התפוררותה של עיר - המדינה היוונית לא רק אי-בטחון פיסי, כלכלי ומדיני, אלא גם ריק מוסרי. תגובותיהן של האסכולות הפילוסופיות משקפות זאת: האקדמיה חדלה להדגיש את תורת המידות והפכה ספקנית; הפריפטטים (Peripatetics) עסקו במחקר מדעי, ואילו בתחום תורת - המידות הסתפקו בכך שקבעו להם כתכלית את המספר האפשרי הגדול ביותר של דברים בעלי ערך אנושי; האפיקוראים (Epicureans) הציעו את תורות ההדוניסם והפרישות. תגובתו של זנון היתה להמציא פילוסופיה של בטחון למען היחיד, בלא להפריד בינו לבין הנסיבות שהוא נתון בהן.
תורת הסטואה מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון
לינק-
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3393
אחת התורות הפילוסופיות השליטות בתקופה הרומאית - הלניסטית. היא נוסדה על-ידי זנון מקיטיום (Zeno of Citium) בסוף המאה הד' לפני סה"נ. התנועה קיבלה את שמה מ"הסטואה (הסטו) המצוירת" שם הורה זנון באתונה. לזנון מיוחסים כל רעיונותיה העיקריים של הסטואה. במאה שלאחר מכן ניסח כריסיפוס (Chrysippus) את שיטתה הסופית של הסטואה בשורה ארוכה של חיבורים. אולם הסטואיקנים עצמם לא נרתעו מפני שינויים במסגרתם, ובמאות הב' והא' לפני סה"נ נעשו שינויים בפרטים ובהדגשה ע"י פנאטיוס (Panaetius) ופוסידוניוס (Posidonius). באימפריה הרומית שונתה השיטה עוד עלידי סנקה (Seneca), אפיקטטוס (Epictetus) ומרקוס אורליוס (Marcus Aurelius), אך ביסודה נשארה תמיד השיטה המלוכדת והכוללת של זנון ושל כריסיפוס. זרם זה שקע לאחר סוף המאה הג' לפני סה"נ.
הסטואיקנים חילקו את הפילוסופיה שלהם לתורת ההגיון (דיאלקטיקה ורטוריקה), תורת-המידות ופיסיקה (אשר כללה גם את התיאולוגיה); שלושה אלה קיימו קשרים הדדיים והיו תלויים זה בזה, אך מידת חשיבותם לא היתה שווה, לפי תפיסת הסטואה. התעניינותם בתורת-ההיגיון היתה בעיקר למען שכלול טיעוניהם - הם שנועדו להגנה על שיטתם; היתה זו מעין חומה שבאה להגן על הגן, הקליפה השומרת על הביצה. הפיסיקה, לעומת זאת, היתה במובן מסוים נקודת-המוצא והשיא גם - יחד של תורת-המידות שלהם; כריסיפוס אמר שלא תיתכן נקודת מוצא אחרת לצדק, פרט לפיסיקה, והגדרתם לאושר (בתורת תכליתו של האדם) היתה - "לחיות בהרמוניה עם הטבע"; במילים אחרות - בדומה לרוב היוונים ביססו גם הם את הפילוסופיה שלהם על מושג הטבע. עם זאת היתה התעניינותם בטבע מוגבלת לזיקת הטבע ולחשיבותו לעשייה האנושית; הסטואה היתה איפוא בראש וראשונה תורת-מידות שהפיסיקה היוותה את בסיסה.
תורת - מידות זו היתה מנוסחת כתשובה לצורכי הזמן. בסוף המאה הד' יצרה התפוררותה של עיר - המדינה היוונית לא רק אי-בטחון פיסי, כלכלי ומדיני, אלא גם ריק מוסרי. תגובותיהן של האסכולות הפילוסופיות משקפות זאת: האקדמיה חדלה להדגיש את תורת המידות והפכה ספקנית; הפריפטטים (Peripatetics) עסקו במחקר מדעי, ואילו בתחום תורת - המידות הסתפקו בכך שקבעו להם כתכלית את המספר האפשרי הגדול ביותר של דברים בעלי ערך אנושי; האפיקוראים (Epicureans) הציעו את תורות ההדוניסם והפרישות. תגובתו של זנון היתה להמציא פילוסופיה של בטחון למען היחיד, בלא להפריד בינו לבין הנסיבות שהוא נתון בהן.
