ALIsuperstar
New member
תורידי
תל אביב, רחוב פלורנטין, בר / קפה פינתי, שעות הצהריים המוקדמות. אני לא בטוח שבא לי להזמין משהו, אבל היא התעקשה שנלך לאיזה בית קפה חמוד, היא בחרה את המקום, אכן המקום נראה חמוד. עוד כמה שעות מתחיל יום הזיכרון, וזה הכי צובט לי בלב, כי תמיד יש מה לאבד, כמה שזה נורא נשמע, לא חושב שהכרתי מישהו או מישהי שלא איבדו קרובים באחת המלחמות, הקרבות, והפיגועים. אז אצלי זה החבר הכי טוב שלי, שאחיו הגדול נהרג בלבנון ה2, אני הכרתי את אחיו הגדול, היה גבוה מאוד, יפה תואר, כל כך יפה ששמו אותו על שער של מסוף סופשבועי בידיעות אחרונות. אנחנו, חברים בודדים, מאז שהוא נהרג, ובגלל שהוא אהב כדורגל מארגנים משחק ידידותי באחד המגרשים לכבודו. משחקים ומזיעים במרץ, עם חולצה שפניו מתנוססות עליה. דרך טובה לומר לו שאולי התגברנו, אבל לא שכחנו. היא מסתכלת עליי ולא מבינה מדוע אני מחייך. אמרתי לה שפשוט טוב לי, שיקרתי לה, לא היה לי טוב בכלל, המקום חמוד אבל מפוצץ, רועש, רציתי משהו שקט, היא כנראה לא שמה לב שאני לא איתה. המחשבה הראשונה שעלתה לי זה כשכמעט איבדתי את האצבע שלי בשירות הצבאי שלי, אני נמצא במקום שלא רציתי להיות, כל כך חם, לא משנה לאן תלך לא תמצא צל, אם תרצה להשתין תחשוב פעמיים, כי כל מה שייצא לך יהיה רותח. אני וכמה חניכים שלי, הם מחפשים מוקשים ואני, משגיח שאני חוזר עם כולם. אחד החניכים מצא מוקש, בול פגיעה! נהדר, נלך הביתה מוקדם, והוא יקבל פרס, כמה מנגו שרק יירצה. אמרתי לו לעצור, התחלתי לגשת אליו, הוא לא עצר, והשאר היסטוריה. אני כמעט איבדתי אצבע והוא איבד הרבה יותר. הרגשתי צביטה ביד ימין, צא מזה היא אומרת לי, לא מבינה מה יש לי, מעופף. אמרתי לה שכלום, שהמקום טיפה רועש לי, קצת לא נוח לי, היא התעלמה ואמרה לי לא לדאוג, שהיא פה בשבילי, שעוד מעט המנות יגיעו ונאכל ויהיה נהדר. מוזר, לא זכרתי שהזמנתי משהו. התחלתי להיות חנוק. ביקשתי ממנה להתקרב אליי כדי שאוכל ללחוש לה באוזן, היא חייכה והתקרבה, אמרתי לה שאם היא לא מורידה את התחתונים שלה ושמה אותם על השולחן, אני לא יורד לה יותר בחיים, היא לא הבינה מהיכן זה בא, לא מתאים לה לעשות דברים כאלה, נו פולנייה. היא סירבה, ואני התחלתי לקום וללכת, קמתי הזזתי את הכסא שלי, אנשים התחילו לנעוץ, והיא הרגישה לא בנוח, ממש לא בנוח. הלכתי לכיוון היציאה. הרגשתי משיכה ביד, היא סובבה אותי, החזירה אותי לכסא, הושיבה אותי על הכסא שלה משום מה, ישבה על הכסא שבו ישבתי אני, לא היה לי נוח, הרגשתי רטיבות על הכסא, נגעתי ברטיבות על הכסא, הסתכלתי עליה, ראיתי שהתחתונים הלבנות שלה נמצאות על הצלחת, קשה לשים לב. התכופפתי הסתכלתי על רגליה, היא הרימה את החצאית וחשפה את הכוס השעיר שלה. המנות הגיעו, לקחתי את התחתונים במרץ מהצלחת, מקווה שהיא לא שמה לב. המלצרית... חזר אליי התיאבון, הרעש לא הפריע לי, גם הריח לא. בשביל בחורה שקטה, היא מאוד הפתיעה, הפעם.
תל אביב, רחוב פלורנטין, בר / קפה פינתי, שעות הצהריים המוקדמות. אני לא בטוח שבא לי להזמין משהו, אבל היא התעקשה שנלך לאיזה בית קפה חמוד, היא בחרה את המקום, אכן המקום נראה חמוד. עוד כמה שעות מתחיל יום הזיכרון, וזה הכי צובט לי בלב, כי תמיד יש מה לאבד, כמה שזה נורא נשמע, לא חושב שהכרתי מישהו או מישהי שלא איבדו קרובים באחת המלחמות, הקרבות, והפיגועים. אז אצלי זה החבר הכי טוב שלי, שאחיו הגדול נהרג בלבנון ה2, אני הכרתי את אחיו הגדול, היה גבוה מאוד, יפה תואר, כל כך יפה ששמו אותו על שער של מסוף סופשבועי בידיעות אחרונות. אנחנו, חברים בודדים, מאז שהוא נהרג, ובגלל שהוא אהב כדורגל מארגנים משחק ידידותי באחד המגרשים לכבודו. משחקים ומזיעים במרץ, עם חולצה שפניו מתנוססות עליה. דרך טובה לומר לו שאולי התגברנו, אבל לא שכחנו. היא מסתכלת עליי ולא מבינה מדוע אני מחייך. אמרתי לה שפשוט טוב לי, שיקרתי לה, לא היה לי טוב בכלל, המקום חמוד אבל מפוצץ, רועש, רציתי משהו שקט, היא כנראה לא שמה לב שאני לא איתה. המחשבה הראשונה שעלתה לי זה כשכמעט איבדתי את האצבע שלי בשירות הצבאי שלי, אני נמצא במקום שלא רציתי להיות, כל כך חם, לא משנה לאן תלך לא תמצא צל, אם תרצה להשתין תחשוב פעמיים, כי כל מה שייצא לך יהיה רותח. אני וכמה חניכים שלי, הם מחפשים מוקשים ואני, משגיח שאני חוזר עם כולם. אחד החניכים מצא מוקש, בול פגיעה! נהדר, נלך הביתה מוקדם, והוא יקבל פרס, כמה מנגו שרק יירצה. אמרתי לו לעצור, התחלתי לגשת אליו, הוא לא עצר, והשאר היסטוריה. אני כמעט איבדתי אצבע והוא איבד הרבה יותר. הרגשתי צביטה ביד ימין, צא מזה היא אומרת לי, לא מבינה מה יש לי, מעופף. אמרתי לה שכלום, שהמקום טיפה רועש לי, קצת לא נוח לי, היא התעלמה ואמרה לי לא לדאוג, שהיא פה בשבילי, שעוד מעט המנות יגיעו ונאכל ויהיה נהדר. מוזר, לא זכרתי שהזמנתי משהו. התחלתי להיות חנוק. ביקשתי ממנה להתקרב אליי כדי שאוכל ללחוש לה באוזן, היא חייכה והתקרבה, אמרתי לה שאם היא לא מורידה את התחתונים שלה ושמה אותם על השולחן, אני לא יורד לה יותר בחיים, היא לא הבינה מהיכן זה בא, לא מתאים לה לעשות דברים כאלה, נו פולנייה. היא סירבה, ואני התחלתי לקום וללכת, קמתי הזזתי את הכסא שלי, אנשים התחילו לנעוץ, והיא הרגישה לא בנוח, ממש לא בנוח. הלכתי לכיוון היציאה. הרגשתי משיכה ביד, היא סובבה אותי, החזירה אותי לכסא, הושיבה אותי על הכסא שלה משום מה, ישבה על הכסא שבו ישבתי אני, לא היה לי נוח, הרגשתי רטיבות על הכסא, נגעתי ברטיבות על הכסא, הסתכלתי עליה, ראיתי שהתחתונים הלבנות שלה נמצאות על הצלחת, קשה לשים לב. התכופפתי הסתכלתי על רגליה, היא הרימה את החצאית וחשפה את הכוס השעיר שלה. המנות הגיעו, לקחתי את התחתונים במרץ מהצלחת, מקווה שהיא לא שמה לב. המלצרית... חזר אליי התיאבון, הרעש לא הפריע לי, גם הריח לא. בשביל בחורה שקטה, היא מאוד הפתיעה, הפעם.
