תוצאה של שעמום...
הכנסת אורחים שבאומן. אנסה כאן לתאר את "הכנסת אורחים" שבאומן, בה יש לי נסיון משום התנדבותי בה. לא אציין ימים ותאריכים משום זכרון לקוי
))) הימים ימי פעם, ימי שפוט השופטים היושבים על כס המלכות במשרדי אירוסוויט, כל קילו וקילו יעבור לפניהם כבני מרון, למען יחרצו את דינו לחסד או לשבט, אם יזכה לעלות כבוד לבטן המטוס, עטוף, מצופה וארוז להגנה מברוטליות סבלית, או ישאר לשכון אחר כבוד בארצינו הקדושה, רחוק כמעט אלפיים קילומטר מיעדו, מזיל דמעות על מר גורלו. אנחנו מדברים על ארגזי קרטון פשוטים למראה, חלקם, מהווים פרסומת לכך שהלחם אותו נאכל – נאפה במאפיות אנג´ל ונארז בקרטוני החברה, חלקם ישמשו עדות חוכת לכך שהבאנו איתנו ירקות מהארץ, לבל יפחדו הפוחדים לאכלם משום קרינת צ´רנוביל. כי בלב רבים שוכן לו חשש בלתי מבוסס, לאחר מעשה נורא שארע בצ´רנוביל, שהתפוצץ הכור הגרעיני שם, ובמוחם של אנשים, הפך אותו פיצוץ למן זיהום פושה, המזהם קשות כל פרי וירק באוקראינה, "הנה", אומרים הם, "ראו את צורת העגבניות האוקראיניות, האין צורתן מראה בפירוש על קרינה שעיוותה את גדילתן הטבעית?" וכך, הופכות להן מאז ומעולם שמועות לא מבוססות לעובדות מדעיות. אז הבאנו איתנו ירקות מהארץ. זהו, כבר ארזנו הכל, קיבלנו אישור לחלק מהמשקל, את השאר, אמרו לנו אנשי אירוסוויט, תחלקו בין אנשיכם על חשבון המשקל האישי. יש לנו ברירה? לך תריב עם הבוסים של חברת התעופה "אירוסוויט" המעתירה... יצאנו לדרך, טנדר עמוס ארגזים, המהוים מחצית המשקל הנשלח, אותו ניקח איתנו, הגענו לשדה התעופה, משאירים אחד לשמירה מפני חבלני ומאבטחי השדה, רצנו להביא עגלות להעמיס את הארגזים, וצעדנו בטור ערפי וחצי צבאי לעבר אנשי הבטחון המעבירים אותך את כור ההיתוך הישראלי ", בידוק בטחוני קוראים לזה. הישראלי הממוצע, החוגג את חופשותיו בגיחות קצרות לטורקיה (עד שהתחיל הטראנד של פראג), כבר מכיר על פה את סדר השאלות ותשובותיהן, "כן, כן, לא, כן, כן, בסדר, תודה", (כשעל המילה האחרונה מוותרים חלק מהנוסעים, בשל מוצאם ממדינה כלשהי במזרח התיכון, בה לא נהוג לבזבז זמן על מילים מעין זו) והיה כי ענית כך (ועל תתפסו אותי על המילה), עברת בשלום את הבידוק הבטחוני. טוב, את קדם השלב הראשון עברנו, למזלינו, היה זה עוד קודם להחלטתו הנמהרת משהו של בן לאדן כי בניני התאומים מסתירים לו את הנוף, כך שלא נאלצנו להעביר את כל הארגזים ב"שיקוף" (שהוא מושג נוסף המוכר היטב ליוצאים לחו"ל), מדינת ישראל עוד סמכה על אזרחיה בתקופה ההיא... הגענו לצ´ק אין, הפקידה הנחמדה היושבת מעברו השני של הדלפק, עיינה ברשימת הוויזות הקבוצתיות (שזה כבר מושג שמוכר יותר לנוסעים לאומן, אם כי לא לכולם...) לחפש את שמותינו, פן ואולי סתם התפלחנו ואין לנו ויזה בכלל, לך תדע, הברסלב´רס האלה... יש לנו ויזה, טוב, כרטיסים, דרכונים, קצת רבים איתה שתתן לנו מקומות קרובים ורצופים, בסדר, עברנו. הגיע זמן המשקל, אישרו לנו מאה קילו, בעוד שהארגזים כולם שוקלים למעלה מארבע מאות קילו, אבל לא ברסלב´ר יתבלבל מ"מניעות" (מילון המונחים בהדפסה כבר...) מעין אלו, העברנו את שלנו, העמסנו את מאה הקילו המאושרים (תרתי משמע) קיבלנו את כרטיסי העליה למטוס והתחלנו במלאכת הפיזור. למען האמת, זה לא היה קשה בכלל, ממש לא, רק קצת לשגע אנשים, שיבדקו שוב, שרק יעמיסו, ולא, לא צריך לקחת את זה בקייב, את זה אנחנו עושים ותודה ששאלתם, רק תיקח את זה ותעמיס את זה על חשבון המשקל הנותר שלך, כן, הם מסכימים, אין מה לפחד. עד דהכי והכי, עברנו גם את השלב הזה וכשתיקי היד בידינו, עלינו לקומה השניה, המכונה בפי הישראלים "קומת הדיוטי פרי", אין הרבה מה לחפש שם, למען האמת, אבל בכל אופן, איזה ישראלי אמיתי יעמוד ליד דיוטי פרי ולא יכנס? ממש לא משנה שאין לו כסף, שבכלל הוא לא צריך עוד מערכת סטריאו, הוא גם לא מעשן, אבל זה ממש בזול והיה מבצע, אז הוא קנה...
הכנסת אורחים שבאומן. אנסה כאן לתאר את "הכנסת אורחים" שבאומן, בה יש לי נסיון משום התנדבותי בה. לא אציין ימים ותאריכים משום זכרון לקוי
))) הימים ימי פעם, ימי שפוט השופטים היושבים על כס המלכות במשרדי אירוסוויט, כל קילו וקילו יעבור לפניהם כבני מרון, למען יחרצו את דינו לחסד או לשבט, אם יזכה לעלות כבוד לבטן המטוס, עטוף, מצופה וארוז להגנה מברוטליות סבלית, או ישאר לשכון אחר כבוד בארצינו הקדושה, רחוק כמעט אלפיים קילומטר מיעדו, מזיל דמעות על מר גורלו. אנחנו מדברים על ארגזי קרטון פשוטים למראה, חלקם, מהווים פרסומת לכך שהלחם אותו נאכל – נאפה במאפיות אנג´ל ונארז בקרטוני החברה, חלקם ישמשו עדות חוכת לכך שהבאנו איתנו ירקות מהארץ, לבל יפחדו הפוחדים לאכלם משום קרינת צ´רנוביל. כי בלב רבים שוכן לו חשש בלתי מבוסס, לאחר מעשה נורא שארע בצ´רנוביל, שהתפוצץ הכור הגרעיני שם, ובמוחם של אנשים, הפך אותו פיצוץ למן זיהום פושה, המזהם קשות כל פרי וירק באוקראינה, "הנה", אומרים הם, "ראו את צורת העגבניות האוקראיניות, האין צורתן מראה בפירוש על קרינה שעיוותה את גדילתן הטבעית?" וכך, הופכות להן מאז ומעולם שמועות לא מבוססות לעובדות מדעיות. אז הבאנו איתנו ירקות מהארץ. זהו, כבר ארזנו הכל, קיבלנו אישור לחלק מהמשקל, את השאר, אמרו לנו אנשי אירוסוויט, תחלקו בין אנשיכם על חשבון המשקל האישי. יש לנו ברירה? לך תריב עם הבוסים של חברת התעופה "אירוסוויט" המעתירה... יצאנו לדרך, טנדר עמוס ארגזים, המהוים מחצית המשקל הנשלח, אותו ניקח איתנו, הגענו לשדה התעופה, משאירים אחד לשמירה מפני חבלני ומאבטחי השדה, רצנו להביא עגלות להעמיס את הארגזים, וצעדנו בטור ערפי וחצי צבאי לעבר אנשי הבטחון המעבירים אותך את כור ההיתוך הישראלי ", בידוק בטחוני קוראים לזה. הישראלי הממוצע, החוגג את חופשותיו בגיחות קצרות לטורקיה (עד שהתחיל הטראנד של פראג), כבר מכיר על פה את סדר השאלות ותשובותיהן, "כן, כן, לא, כן, כן, בסדר, תודה", (כשעל המילה האחרונה מוותרים חלק מהנוסעים, בשל מוצאם ממדינה כלשהי במזרח התיכון, בה לא נהוג לבזבז זמן על מילים מעין זו) והיה כי ענית כך (ועל תתפסו אותי על המילה), עברת בשלום את הבידוק הבטחוני. טוב, את קדם השלב הראשון עברנו, למזלינו, היה זה עוד קודם להחלטתו הנמהרת משהו של בן לאדן כי בניני התאומים מסתירים לו את הנוף, כך שלא נאלצנו להעביר את כל הארגזים ב"שיקוף" (שהוא מושג נוסף המוכר היטב ליוצאים לחו"ל), מדינת ישראל עוד סמכה על אזרחיה בתקופה ההיא... הגענו לצ´ק אין, הפקידה הנחמדה היושבת מעברו השני של הדלפק, עיינה ברשימת הוויזות הקבוצתיות (שזה כבר מושג שמוכר יותר לנוסעים לאומן, אם כי לא לכולם...) לחפש את שמותינו, פן ואולי סתם התפלחנו ואין לנו ויזה בכלל, לך תדע, הברסלב´רס האלה... יש לנו ויזה, טוב, כרטיסים, דרכונים, קצת רבים איתה שתתן לנו מקומות קרובים ורצופים, בסדר, עברנו. הגיע זמן המשקל, אישרו לנו מאה קילו, בעוד שהארגזים כולם שוקלים למעלה מארבע מאות קילו, אבל לא ברסלב´ר יתבלבל מ"מניעות" (מילון המונחים בהדפסה כבר...) מעין אלו, העברנו את שלנו, העמסנו את מאה הקילו המאושרים (תרתי משמע) קיבלנו את כרטיסי העליה למטוס והתחלנו במלאכת הפיזור. למען האמת, זה לא היה קשה בכלל, ממש לא, רק קצת לשגע אנשים, שיבדקו שוב, שרק יעמיסו, ולא, לא צריך לקחת את זה בקייב, את זה אנחנו עושים ותודה ששאלתם, רק תיקח את זה ותעמיס את זה על חשבון המשקל הנותר שלך, כן, הם מסכימים, אין מה לפחד. עד דהכי והכי, עברנו גם את השלב הזה וכשתיקי היד בידינו, עלינו לקומה השניה, המכונה בפי הישראלים "קומת הדיוטי פרי", אין הרבה מה לחפש שם, למען האמת, אבל בכל אופן, איזה ישראלי אמיתי יעמוד ליד דיוטי פרי ולא יכנס? ממש לא משנה שאין לו כסף, שבכלל הוא לא צריך עוד מערכת סטריאו, הוא גם לא מעשן, אבל זה ממש בזול והיה מבצע, אז הוא קנה...
