תוצאה של שעמום...

פראזניק

New member
תוצאה של שעמום...

הכנסת אורחים שבאומן. אנסה כאן לתאר את "הכנסת אורחים" שבאומן, בה יש לי נסיון משום התנדבותי בה. לא אציין ימים ותאריכים משום זכרון לקוי:)))) הימים ימי פעם, ימי שפוט השופטים היושבים על כס המלכות במשרדי אירוסוויט, כל קילו וקילו יעבור לפניהם כבני מרון, למען יחרצו את דינו לחסד או לשבט, אם יזכה לעלות כבוד לבטן המטוס, עטוף, מצופה וארוז להגנה מברוטליות סבלית, או ישאר לשכון אחר כבוד בארצינו הקדושה, רחוק כמעט אלפיים קילומטר מיעדו, מזיל דמעות על מר גורלו. אנחנו מדברים על ארגזי קרטון פשוטים למראה, חלקם, מהווים פרסומת לכך שהלחם אותו נאכל – נאפה במאפיות אנג´ל ונארז בקרטוני החברה, חלקם ישמשו עדות חוכת לכך שהבאנו איתנו ירקות מהארץ, לבל יפחדו הפוחדים לאכלם משום קרינת צ´רנוביל. כי בלב רבים שוכן לו חשש בלתי מבוסס, לאחר מעשה נורא שארע בצ´רנוביל, שהתפוצץ הכור הגרעיני שם, ובמוחם של אנשים, הפך אותו פיצוץ למן זיהום פושה, המזהם קשות כל פרי וירק באוקראינה, "הנה", אומרים הם, "ראו את צורת העגבניות האוקראיניות, האין צורתן מראה בפירוש על קרינה שעיוותה את גדילתן הטבעית?" וכך, הופכות להן מאז ומעולם שמועות לא מבוססות לעובדות מדעיות. אז הבאנו איתנו ירקות מהארץ. זהו, כבר ארזנו הכל, קיבלנו אישור לחלק מהמשקל, את השאר, אמרו לנו אנשי אירוסוויט, תחלקו בין אנשיכם על חשבון המשקל האישי. יש לנו ברירה? לך תריב עם הבוסים של חברת התעופה "אירוסוויט" המעתירה... יצאנו לדרך, טנדר עמוס ארגזים, המהוים מחצית המשקל הנשלח, אותו ניקח איתנו, הגענו לשדה התעופה, משאירים אחד לשמירה מפני חבלני ומאבטחי השדה, רצנו להביא עגלות להעמיס את הארגזים, וצעדנו בטור ערפי וחצי צבאי לעבר אנשי הבטחון המעבירים אותך את כור ההיתוך הישראלי ", בידוק בטחוני קוראים לזה. הישראלי הממוצע, החוגג את חופשותיו בגיחות קצרות לטורקיה (עד שהתחיל הטראנד של פראג), כבר מכיר על פה את סדר השאלות ותשובותיהן, "כן, כן, לא, כן, כן, בסדר, תודה", (כשעל המילה האחרונה מוותרים חלק מהנוסעים, בשל מוצאם ממדינה כלשהי במזרח התיכון, בה לא נהוג לבזבז זמן על מילים מעין זו) והיה כי ענית כך (ועל תתפסו אותי על המילה), עברת בשלום את הבידוק הבטחוני. טוב, את קדם השלב הראשון עברנו, למזלינו, היה זה עוד קודם להחלטתו הנמהרת משהו של בן לאדן כי בניני התאומים מסתירים לו את הנוף, כך שלא נאלצנו להעביר את כל הארגזים ב"שיקוף" (שהוא מושג נוסף המוכר היטב ליוצאים לחו"ל), מדינת ישראל עוד סמכה על אזרחיה בתקופה ההיא... הגענו לצ´ק אין, הפקידה הנחמדה היושבת מעברו השני של הדלפק, עיינה ברשימת הוויזות הקבוצתיות (שזה כבר מושג שמוכר יותר לנוסעים לאומן, אם כי לא לכולם...) לחפש את שמותינו, פן ואולי סתם התפלחנו ואין לנו ויזה בכלל, לך תדע, הברסלב´רס האלה... יש לנו ויזה, טוב, כרטיסים, דרכונים, קצת רבים איתה שתתן לנו מקומות קרובים ורצופים, בסדר, עברנו. הגיע זמן המשקל, אישרו לנו מאה קילו, בעוד שהארגזים כולם שוקלים למעלה מארבע מאות קילו, אבל לא ברסלב´ר יתבלבל מ"מניעות" (מילון המונחים בהדפסה כבר...) מעין אלו, העברנו את שלנו, העמסנו את מאה הקילו המאושרים (תרתי משמע) קיבלנו את כרטיסי העליה למטוס והתחלנו במלאכת הפיזור. למען האמת, זה לא היה קשה בכלל, ממש לא, רק קצת לשגע אנשים, שיבדקו שוב, שרק יעמיסו, ולא, לא צריך לקחת את זה בקייב, את זה אנחנו עושים ותודה ששאלתם, רק תיקח את זה ותעמיס את זה על חשבון המשקל הנותר שלך, כן, הם מסכימים, אין מה לפחד. עד דהכי והכי, עברנו גם את השלב הזה וכשתיקי היד בידינו, עלינו לקומה השניה, המכונה בפי הישראלים "קומת הדיוטי פרי", אין הרבה מה לחפש שם, למען האמת, אבל בכל אופן, איזה ישראלי אמיתי יעמוד ליד דיוטי פרי ולא יכנס? ממש לא משנה שאין לו כסף, שבכלל הוא לא צריך עוד מערכת סטריאו, הוא גם לא מעשן, אבל זה ממש בזול והיה מבצע, אז הוא קנה...
 

פראזניק

New member
המשך...

הצדיקים יותר בינינו, מתיישבים להם בחברותא על הספסלים לשיחת חברים, או להתעמקות באיזו גמרה מהדורת כיס, או שלחן ערוך, או כמובן ליקוטי מוהר"ן, לרגע הופך האולם כולו למין בית מדרש מאה שערימי גדוש ביהודים מזוקנים העוסקים במשנתם או בשיחתם, בית הכנסת קטן מלהכיל את הבאים, מנינים מתארגנים בכל פינה ופינה, אל מול עיניהם המורגלות כבר של דיילות השדה, הם כבר מכירים את המשוגעים האלו, כן, אלה שפתאום פוצחים בריקוד נלהב "אשרינו מה טוב חלקינו שזכינו להתקרב לרבינו", או סתם כך איזה ניגון שמח, והמעגלים פורצים והן או הן ניצבים שם ועומדים, נהנים או לא לראות את הכיבוש החרדי, הגדיר את זה טוב יהודי אחד, שאינו שומר תומ"צ, כאשר חבירו רצה להתקרב, לראות למה רוקדים שם, ענה לו ההוא "אני לא נכנס לשטחים הכבושים"... אט אט מתקרבת שעת ההמראה, שער היציאה נפתח לרווחה, לידו ניצבות דום שתי דיילות שגם הן מורגלות לנוסעים שלא מסתכלים עליהן, רגילות ל"זרוקים" שמאחרים תמיד, אבל תמיד, גם אם הם יושבים כבר שלש שעות באותה קומת דיוטי פרי, כמו איזה סעיף נעלם בשלחן ערוך גוזר עליהם לאחר לכל טיסה. עלינו למטוס, הסתדרנו, התיישבנו, התחגרנו ועוד כל מיני כללים פעוטים, כמו לכבות מכשירים סלולריים וכאלה, הטיסה אמורה להיות בדרך כלל בשעה 7.00 בערב, אבל משום מה השעה הזו חלפה עברה והמטוס עדיין לא נע ולא זע. ובשדה, הכרוז מכריז "הנוסעים האחרונים לטיסת אירוסוויט 237 לקייב, מתבקשים וכו´", לא נתאר את מחצית השעה של התרוצצויות של נשי הדשה בחיפושים אחרי אותם שני בחורים נעלמים, שמשום מה החליטו שזה דווקא נחמד להגיע אחרונים, שלשת רבעי השעה לאחר זמן ההמראה, אבל בסוף גם הם הגיעו. המטוס מאיץ, קול אוקראיני כלשהו הכריז לפתע שהוא ממש, אבל ממש שמח להיות הקברניט ולהטיס אותנו, מאיצים, עזרות ומאות המטרים של מסלול הטיסה חולפים במרוצה תחת גלגלי המטוס ואופס... המראנו... כאן, כדי לחסוך בתיאור, נגיד שנרדמתי למשך כל הטיסה, לא בגלל שזה קרה, אלא משום שאין בי הכח הנפשי לתאר כלום לאורך 20 שורות, אז נעקוף את זה באלגנטיות, נוותר לצורך הענין על הארוחה השרופה במקצת של המשביע, על הקולה, על השיחות והתכניות, על איך ומה יהיה, על "אתה נוסע לכל כך הרבה זמן?" ונחליט שהנה, המטוס כבר מנמיך לנחיתה. שעת לילה, שדה התעופה בקייב הבוהק בשלג חשוך כמעט כולו, בחוץ קר, אבל לא ממש, רק מינוס 10 מעלות, האוטובוס מובילנו מהמטוס אל שער הכניסה לטרמינל ואנו צועדים בסך, כמו צבא זימבבוה, בחוסר סדר מופתי, לעבר דלפקי משטרת הגבולות. זה לוקח זמן, אחרי הכל, איזה שוטר אוקראיני נאמן לא יקיים את חובו לבדוק בדיוק האם האיות של שמך, משפחתך, מספר הדרכון שלך, ומספר הנעליים זהים ברשימת הויזות ובדרכון, אחר כך צריך גם לבחון בעין אומנתית איזה דף להרוס לך בדרכון עם החותמת האדומה זועקת הרשמיות והחסרת כל טעם עיצובי המאשרת שמר שוטר, נציג ממשלת אוקראינה, אישר את כניסתך לתחום המדינה כחוק. אבל בסוף גם את זה עברנו. ניגשנו למפלצת המתכת הזו, עליה נוסע מסלול הגומי המוביל את החבילות מחדר אחד מוסווה אל מול עינינו הנעצמות מעייפות, המצפות בכליון עינים למזוודות ולארגזי האוכל והציוד. כאן זה זז מהר יותר, כי אנ"ש עוזרים, שמים יד, מביאים עוד עגלה, ומרכזים בעוד מקום ארגזים, בסוף יצאנו מזה. מכאן, צועדים אנ"ש המכירים את שבילי "בוריספול" כשבילי דנהרדעא, אל "המסלול הירוק", הפוטר אותך מבידוק אנשי המכס הקפדניים, שחוששים שחס ושלום תעשה מעשים אסורים ע"פ החוק האוקראיני, אלא שהפעם זה שונה. והיית משוגע, קיללה תורה, וכנראה שאוכלוסית הפרות האירופית חטאה, שכן מחלה מוזרה פשתה בה, מחלת "הפרה המשוגעת", למרבה הפלא, דווקא השלטונות והאזרחים הם אלו שהשתגעו וחוק תקיף יצא, כי לא יהין איש להעביר מוצרי בשר או דגים ממדינה למדינה, למען לא ידבקו חיידקי מדינה אחת מחיידקי השניה. השגעון לא פסח אל מדינת אוקראינה, שמעולם לא הצטיינה בנורמליות יתירה, וממילא, נכונה לנו הפתעה, אסור להעביר בשר, וכדי לדעת שאיננו מרמים אותם, יצאה הגזירה מלפני המפקד, שנעבור כולנו במסלול האדום, וחבילותינו יעברו במכשיר האימתני והפולשני הזה, שבודק את קרביהן של חבילות חשודות. כמובן, שארגזי הבשר שהבאנו איתנו, נתפסו אחר כבוד בפשע הנורא הזה, כאשר כבר כמעט חששנו שיוגש נגדם כתב אישום על נסיון לרצח העם האורקאיני וזיהום דמו בחיידקי הפרה המשוגעת, התברר שיש תרופה ל"פרה המשוגעת", במערבו של עולם, שוכנת יבשה פלאית, חלקה הצפוני, מאכלס מדינה שיש בידה תרופה לכל מחלה מעין זו, מן ניר, ירוק מצידו האחד ושחור מצידו השני, מספרים רשומים עליו... עדיין לא החלטתי בדיוק מה ריפא את אותה מחלה נוראה, האם סוג הנייר, או הדמות המודפסת עליו, אבל זה עבד ותאמינו או לא, כאשר החליף השטר ידיים, לפי הצעתו של מפקד המשמרת, התברר לפתע שספר החוקים (שאולי בכלל היה ספר טלפונים...), מתיר גמישות מסוימת (צמודה למדד), למפקד בשטח, ומאפשר לו להחליט על דעת עצמו, שבשר מסוים אין בו סכנה לאוכלוסיתה העדינה של מדינת אוקראינה. אחר כבוד הועמסו הארגזים על העגלות, והובלו החוצה, אל החופש, אל הקור הדי מקפיא הזה ששרר בחוץ, אבל קצת קודם, בשטח הקטנטן שבין דלת "אולם יוצאים" לבין שלת היציאה מהטרמינל, נדחסו עשרות נהגי מוניות שציפו לאיזה קרבן שמן שיפול ויסכים לנסיעה פרטית לאומן, מובטחני שעם מערכת ה"אצ´לון" היתה מכוילת על המילים "טקסי – אומן", היו כוחות נאט"ו תוקפים את הבנין בפצצות אטום... אבל אנחנו, שציפה לנו טנדר שעגלת משא קשורה לו לאחוריו, ונהגים אלו על טקסיהם מוכרים לנו היטב, התגברנו על המניעות והמשכנו ישר בדרכינו אל הנהג החייכן שציפה לנו מחכך ידיו, אם בהנאה, אם להגנה מהקור. הארגזים מצאו עצמם לפתע מטולטלים שוב בדרכם אל העגלה, וכאשר הכל נסתיים, כבר ישבנו כולנו על מקומותינו ודהרנו בדרך לאומן. אומן, רגע, אנחנו נוסעים לאומן... הכל טוב, הכל יפה, אבל רבותי, אנחנו נוסעים לאומן - - - כמו מבלי משים התפתחה שיחה על גדולת רבינו, על הזכות העצומה שזכינו לה, לנסוע לציון רבינו ולפעול למען אנשיו... לישון – כבר לא הצלחנו, מידי פעם אמנם חטפה תנומה את עיני מי מהנוסעים, אבל השיחה כבשה את הלבבות, עצם המחשבה שעוד מעט קט ידרכו רגלינו בציון הקדוש, במקום אליו נשואות עינינו, מנעה שינה מעינינו. וכך אחוזים במחשבות, הגענו לחצר ה"מאפיה" שכבר מזמן לא ראתה לחם בתנור, אלא משמשת כיום כ"מוסדות ישועות ישראל" וכ"הכנסת אורחים אומן", חיש פרקנו את הארגזים למחסן, הנחנו את החבילות שם, ומיהרנו אל הציון. המקוה הצר שמול הציון קלט אותנו לא בלי קושי, בשל העומס הרב שבו היה נתון, טבילה ואופס.. החוצה, אל הציון הקדוש...
 

פראזניק

New member
זהו, זה מסתיים...

הגענו מוקדם יחסית, כדי לארגן את ה"הכנסת אורחים", כך שעדיין לא היו רבים באומן, והציון היה די ריק, כמעט שלנו... "הריני מקשר עצמי בנתינת פרוטה לצדקה לכל הצדיקים.. ובפרט לרבינו הקדוש וכו´", "הריני מקשר עצמי באמירת עשרה מזמורים וכו´" והמזמורים מתחילים להאמר, "מכתם לדוד, שמריני א-ל כי חסיתי בך", "שיוויתי ה´ לנגדי תמיד", "הודו לה´ כי טוב" וכך, תוך אמירת תיקון הכללי שלנו, כבר נאספו האנשים שבאו לפנינו, לתפילת שחרית. והתפילה היא תפילה, כי אינה דומה תפילת יום חולין, לתפילת שחרית בציון רבינו הקדוש, כאשר הודו של מקום וקדושתו אופפת וממלאה את כל מאדינו, ואחרי התפילה, הריקוד הברסלבי הקבוע של אחרי תפילה, ריקוד שנמשך וכמו ביטא את רגשות כל האנשים שליבם ביקש להתפרץ בשל ההתרגשות החוזרת בכל פעם שאנו נמצאים באותה פינת יקרת, באותו קודש קדשים – ציון רבינו. בימים הבאים, התארגנו לשבת, ובין ארוחת בוקר לצהרים ללמעלה ממאה איש, הספקנו גם כמובן לשבת כמה שעות בציון. ליל שישי בכל סעודה אמורים לסעוד אצלינו למעלה ממאתיים איש, וצריך גם להכין ארוחת בוקר וצהריים ליום שישי, שכן לא יתכן שאנ"ש ירעבו ביום שישי, משום שאנו טרודים בצרכי שבת. הסירים מבעבעים, התנור מלא, ובנתיים נתפתחת שוב שיחה על גדולת הצדיק, על גודל מעלת ההתבודדות, שיחה שמתנהלת ביננו תוך כדי ברירת אורז ושעועית, בטוחני שאפילו האורז יצא לשעה התבודדות אחרי השיחה הזו. יום שישי לפנות ערב, מהמקוה אנחנו חוזרים והמגבת על שכמינו לאולם ההכנסת אורחים, מסיימים לארגן את הכל, בודקים שכל ה"פלטות" עובדות, שכל הסירים במקומם, נותנים הוראות אחרונות לעובדים הלא יהודים איך לארגן את השולחנות, מחשבים כמה כלים צריך, כמה לחמניות צריך ואצים רצים לתפילת מנחה בבית הכנסת שעל הציון. כמה מנינים מתארגנים, בצד ימין מתנגן לו ה"לכה דודי" בניגון חסידי עתיק יומין, ממול, מקפצצים הברסלבים החיים בריקוד סוער, בין מנחה לקלת שבת, בריקוד סוער "הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך" ואפילו הריקוד עצמו מלא אהבה לבורא, בצד שני, מזמרים אחינו הספרדים את לכה דודי בסגנונם המיוחד, וכל המקום עוטה הוד קדומים זורח במן אור יקרות. אחרי התפילה, מתחילות השיירות, אלו אוכלים במלון, אלו בהכנסת ורחים של אנשין ואלו בהכנסת אורחים של גבאי, אנחנו כבר ניצבים על משמרתינו, מוכנים לקבל ולשרת את זרם הבאים, מוציאים בקבוקי יין ומיץ ענבים. האוכל – כיד המלך, אברכים יקרים, שבאו לעזור בידנו, מחלקים את המנות להמון הסועד את ליבו, בכל שולחן יש כבר מי שודאג לומר איזה חידוש טוב על פרשת השבוע, או בעיני דיומא, או בענין המקום, ובין מנה ראשונה לשניה, מזמרים אנ"ש במן מקהלה אדירה את זמירות השבת. "אזמר בשבחין" הם מזמרים והשבח נשמע עד למרחקים, והם שרים, כאן בורח איזה קול, כאן איזה זייפן סורר מתעקש להתעלל בניגון, אבל מי חש לקטנות כאלה? ההתלהבות פורצת גדרות ושוברת כל מחסום שעוד נשאר, כי באומן בכלל, נופלים המחסומים, כי כולם שווים אצל רבינו, ההוא עם הקוקו הארוך, שעד עתה לא יודע בכלל מה הוא עושה פה, ועובד ה´ העצום הזה, שלילותיו כימיו קודש לעבודת ה´. והזמר נמשך, "מה ידידות מנוחתך – את שבת המלכה" מזמרים הסועדים ובלב חולפת המחשבה, וודאי, כי אינה גדולה שבת ששובתים אצל הצדיק, יותר משבעים תעניות... כפי שאמר רבינו, וכך אל תוך הלילה נמשכת הסעודה, באולם, שהשם אולם אינו הולם אותו כל כך, כי הנברשות אינן יורדות מגגו מקולף הטיח, והשלחנות בו דומים יותר לשלחנות במחנה מעצר מאשר לשלחנות בארמונו של לואי הארבע-עשר, אבל האהבה, האהבה שבין אנ"ש והשמחה שממלאת אולם ומלואו, משכיחה הכל, גם את הקור המקפיא ששורר בחוץ. נעצור כאן, לא משום שבבוקר יום השבת לא סעדו, להיפך, קידוש רחב ידיים ולאחריו סעודה כיד המלך – היו גם היו, וסעודה שלישית? אז דיבר לפני הציבור אחד מ"משפיעי אנ"ש", שיחה שריקתה את עשרות הסועדים עד לאחר צאת השבת לפי שיטת רבינו תם, שיחה שלאחריה התפללו תפילת ערבית בהתעוררות שלא תתואר, ואצו רצו להדליק נרות חנוכה. נעצור כאן משום שכעת – כשאני כותב את הדברים, למעלה מחצי שנה לאחר מעשה, יושב לי נים ולא נים לאחר לילה ללא שינה, בבוקר יום שישי די עמוס שעוד ניצב לפני, חושב על זה שאני צריך עוד לבשל שבת למשפחתינו ברוכת הנפשות, ואין בי הכח להמשיך. ואם ירצה השם יתברך ויעלה הרצון לפניו יתעלה, אולי אמשיך פעם, בנתיים, גם זה ארוך מידי ולא מי יודע מה מוצלח. אז נעצור כאן, ונשאיר אתכם במתח עצום לקראת ההמשך, שמי יודע אם יבא ומתי... רק נרחיב במה שכבר סיפרנו בתוך הדברים, שבאומן ישנן שתי "הכנסת אורחים", האחת, בהנהלת הרב ישראל מאיר גבאי, השניה, בהנהלת האחים אנשין, עליה סיפרתי כאן, משום שבה אני מתנדב. ושתיהן, מעניקות סעודות כיד המלך ממש, לכל החפץ בכך, ארוחות בימי החול וסעודות בחגים ושבתות, בזמני השהות הקבועים באומן (לבד מראש השנה, שאז הופך מבצע כזה לבלתי אפשרי ממש). ואם מישהו מתוכנו היה באומן באמצע השנה, וראה את השמחה האדירה בסעודות, ונהנה מאותן "הכנסת אורחים" שפטרה את השושהים באומן באותם זמנים מהקושי הרב הזה לארגן לעצמם את הסעודות בתנאים כל כך לא קלים, הוא יודע על מה אני מדבר.
 

זיסער

New member
שכוייח, ג´אק עשה את זה בארבעה...

אתה עשית את זה בשלוש :) רגע, מ´זה המלחמה הזאת בין המנהלים כאן? פראזניק: forum.uman.co.il עופר: breslov.org.il/forum יש הבדל בין הקישורים או שכל אחד מבטיח לעצמו קהל יעד במקרה של עזיבה? עופר, אתה כבר יש´ך נסיון בלעזוב את תפוז :)))
 

התרנגול

New member
יפה מאוד ../images/Emo13.gif

נהנתי
 

רוחלע19

New member
מרגש מאד!!!

למה אמרת שאתה לא יכול, אהה?
טעון כמה נקודות הבהרה: א. התאור של השבת, זה שבת לפני ראש השנה, או סתם שבת בימות השנה? ב. בכל שבתות השנה יש שם הכנסת אורחים? ג. אם הבנתי נכון, בראש השנה, לא קיימים הכנסת אורחים של גבאי ואחים אנשין. אבל הרי יש הכנסת אורחים מרכזית שם בר"ה, מי מפעיל את זה? ד. התאור שנתת על תפילת שחרית, זה בבית הכנסת על ציון רבינו, או בבית הכנסת המרכזי?
 

רוחלע19

New member
ועוד נקודה...

אם זה בא משעמום.... טוב שיש שעות משעוממות בחייך
אגב, לא לזלזל בדיוטי פרי... לזיסער יש אלף דולר לבזבז שם...
 

רוחלע19

New member
שבת חנוכה???

ופראזניק החסיר לתאר איך השתלבו או האירו נרות חנוכה ליד ציון רבינו??? פראזניק, להאמין עליך דבר כזה?
 

פראזניק

New member
ידעתי, ידעתי... ../images/Emo8.gif

למעשה, זה לא תיאור טוב. למה? מאותן סיבות שכתבת, לא תיארתי מסע, שהרי אינך יודעת (לבד מאסכור אחד קטן) מתי היתה הנסיעה. חשבתי בתחילה לתאר את "הכנסת אורחים", ממילא, אין זה משנה מתי היתה הנסיעה, לכן גם לא התעכבתי על פרטים אחרים, חשובים מאד אמנם, אך אינם קשורים לסיפור, כמו נרות חנוכה. * * * הכנסת אורחים, יש בזמני השנה, שבת חנוכה, ר"ח ניסן וחג השבועות. בר"ה אין הכנסת אורחים, אבל יש מטבח מרכזי, שמוכר את סעודות החג והשבת (שבד"כ קרובה). היום, יש גם באמצע השנה חדר לשתית קפה, תה ובד"כ אפשר למצא בו גם "מזונות", החדר נבנה ע"י הרב ישראל מאיר גבאי, מתרומותיהם של נדיבי לב. * * * באמצע השנה, מתפללים בביהמ"ד שעל הציון, רק בראש השנה מתפללים בביהמ"ד הגדול, אם כי, המקוואות שבו פתוחות גם ב"זמנים". לפרטים נוספים, אני כאן:))))))))
 
למעלה