תופעת הזיג זג (ט)

[ל3]

תופעת הזיג זג (ט)

בנות אני מיואשת וכבר לא יודעת מה לעשות. שמתי לב אצלי כבר הרבה זמן לתופעה של מה שאני קוראת לה "זיג זג" -כמה ימים אוכלת המוןןןןןן ואז יום ( או יותר אם אני לא נשברת) מצמצמת בטירוף. עכשיו, בעבר כשצמצמתי לא הרגשתי רעבה והצלחתי לצמצם ימים שלמים, שבועות, ועכשיו כבר תקופה שאני מצליחה לצמצם רק יום או יומיים ונשברת וגם מרגישה את הרעב. עכשיו למה אני מצמצמת? כי ברגע שאני מרשה לעצמי לאכול משהו קטן אחד שנחשב משמין ( משמין באמת לא רק בעייני) אז משהו בראש שלי מתחרפן ואז אני לא יכולה לעצור באותו היום ופשוט אוכלת ואוכלת ואוכלת בלי להפסיק כי יש קול בראש שאומר "כבר חטאת היום אז תאכלי כמה שאת יכולה כי מחר זה לא יהיה" אבל אז מגיע מחר וזה חוזר על עצמו וכו'. מספיק משהו אחד קטן שאני יאכל כדי להכניס אותי למעגל הזה. אני יודעת שברגע שאוכל משהו כזה כדור השלג יתחיל ואני לא אוכל להפסיק. וניסיתי להגיד לעצמי שלא קרה כלום אם אכלתי ושלא צריך להמשיך לזלול כל אותו היום אבל זה לא עוזר כאילו משהו במוח מאבד לגמרי את זה ואני לא יודעת מה לעשות. להמשיך לחיות על צמימצומים נוראיים כדי לא להגיע לזלילות? אני כבר לא יודעת כלום אני אבודה!

 

[levshavur]

ל3

שלום לך,
כתבתי לך תגובה ארוכה והמחשב המעפן העלים לי אותה, אוף!!!
מכיוון שהשעה כבר מאוחרת מאוד והעיניים ממש נעצמות לי אני אכתוב כרגע שקצוות זה תמיד לא טוב, ושהאידאל זה לא להימנע מדברים אלא שפוט לשמור על פרופורציות נכונות. תחשבי על 'פירמידת המזון' שהתזונאים ממליצים לאנשים שהם ללא הפרעת אכילה. הם לא אומרים להם אל תאכלו דברים בעיתיים, הם אומרים להם תאכלו מעט, תאכלו בפרופורציה...זו הסיבה שהצורה היא של פירמידה, רחבה למטה (הדברים שמומלץ לאכול ולשתות הרבה) וצרה למעלה (הדברים שאפשריים בכמויות קטנות) אותו הדבר גם אצל נשים עם הפרעת אכילה, רק שבמצבים האלה הדיאטנית בונה 'פירמידה' מותאמת אישית למצבה הייחודי של האישה...
במידה ותרצי אפשר יהיה לדון בזה יותר מחר.

 

[ל3]

זה בדיוק העניין (ט)

אני יודעת טוב מאוד שקצוות זה לא טוב, אני יודעת על פרמידת המזון, על נזקים /חסרים באכילה של קצוות ( אחות במקצועי

), אני יודעת שאני לא צריכה להתנהג כך אז מה עם אני יודעת???????????????????????????????????. כפי שכתבתי, ברגע שאני לוקחת מאכל "אסור" אחד אפילו חתיכה קטנה ממנו אז נגמר, כל מה שאני מצליחה לעשות באותו יום זה לאכול ממנו עוד ועוד ומדברים אחרים עוד ועוד ואין שום מחשבה רציונלית או קול שעוצר אותי חוץ מהמחשבה שמחר יהיה אחרת ( ולצערי לאחרונה המחר הוא לא אחרת). לא עוזר כל הידע וההגיון אני ללאשליטה לחלוטין וכבר מתחילה ומעדיפה לחשוב שהצימצומים הרבה יותר עדיפים כי שם אני בהחלט שולטת בחוסר רסן הזה. רקשלא מצליחה להגיע לימים שלמים של צימצומים מה שבעבר הצלחתי וזה מדכא ומייאש. מרגישה כאילו אבדתי את הכוח את "היחודיות הזו, את "העליונות הזו וסליחה אם זה נמשע מתנשא או טיפשי אבל כך אני באמת מרגישה. כבר לא יודעת כלום

 

[levshavur]

אני בטוחה...

ל3 שלום,
אני בטוחה שכאחות, עם כול מה שאת רואה ויודעת, בהגיון הכול ברור, אבל לרגש יש 'חוקים' משלו...
הנקודה היא לנסות להתרכז על הכאן והעכשיו, ולא על המחר...מחר זה סוג של ספקולציה, כי את לא באמת יכולה לדעת איך תרגישי עם עצמך ביום שלמחרת...
לי בתקופת ההפרעה היו ימים מאוד שונים האחד מהשני...
לצמצם זה ממש לא הפתרון...כי שתינו יודעות בדיוק מה זה עושה...
אני חושבת שאם את כול כך מאבדת שליטה על האכילה שלך, מישהו מבחוץ צריך לעזור לך...כמובן שאיש מקצוע זה עדיף, אבל במידת הצורך גם הבנזוג, או מישהו אחר במשפחה, או אפילו חברה, יכולים לעודד אותך לאכילה בריאה ולתמוך ברגעים של משבר...
אחד הדברים שאהבתי ב OA זה שיש להם מושג כזה של 'מאמנת אכילה', כלומר מישהי שכבר יצאה מההפרעה, שאת אמורה להיות אתה בקשר על בסיס יום יומי, לדווח לה איך התמודדת, ובמהלך היום, בכול שלב שנוצר לך משבר את יכולה להתקשר אליה ולדבר אתה, כך שהיא יכולה לתמוך בך רגשית ולמנוע מעידות...(כמובן בגבולות הסביר, ובהתאם ללוח הזמנים שיש לאישה) לי אישית הייתה מאמנת כזאת במשך תקופה, וזה בהחלט העלה לי את המוטיבציה. גם עצם זה שלמישהי אכפת איך את מתמודדת, ושיש לך מישהי שמבינה אותך כי היא הייתה בקטע הזה ויצאה משם, זה מאוד מחזק. ייתכן שאפשר לקבל ליווי כזה גם במסגרת אחרת. אני יודעת שקיימים סוגים שונים של מאמנים אישיים (מה שנקרא קואוצ'ר) אבל אין לי מושג מה ההכשרה שהם עוברים ומי מפקח על זה...
דבר נוסף שעזר לי לעשות סדר לגבי השליטה על האכילה (או במקרה שלי אי האכילה) שלי זה היה 'יומן האכילה', עצם זה שהייתי צריכה לתעד כול דבר שאני אוכלת, זה נתן לי התבוננות על טיב האכילה שלי, על באיזו מידה אני עומדת בתפריט או חורגת ממנו...גם ידעתי שהדיאטנית תעיף מבט מה עשיתי במהלך השבוע ותעיר את ההערות שלה. (למעשה התחלתי עם יומן האכילה ביוזמתי, עוד לפני שהגעתי בכלל לדיאטנית, כי החלטתי באותה תקופה שכמו שדרשתי את זה ממטופלות מסוימות שלי, אני צריכה לדרוש את זה גם מעצמי...)
את, כמישהי שעובדת במקצוע טיפולי, ועוזרת להקטין סבל של אנשים, כדאי שתנסי להסתכל על עצמך לרגע 'מבחוץ' על תקן של 'מטופלת' ולחשוב מה היית אומרת לאישה במצב שלך? מה היית ממליצה לה לעשות?
תחשבי על זה...
לבשה.

 

[קולדון]

מה שנקרא- זה בסדר, את חולה. (ט)

[ ביטוי שהיה שגור כאן בפורום ]

התופעה שאת מתארת מאייפנת הרבה מופרעות אכילה, ואני בינהן.
בתור אנורקטית, החוויה של איבוד השליטה על האכילה נחוות מאוד מאוד קשה.

מה שקורה, זה שלגוף נמאס מהצימצומים וההתעללות, וברגע שאת נותנת לו משהו לאכול, הוא אוכל כאילו אין מחר, קצת כמו אנשים מורעבים בזמן מלחמה שרוצים למלא מאגרים.

הדרך היחידה להפטר מזה, היא על ידי אכילה שפוייה ומאוזנת.

וכדי לעשות את זה, כדי להיות מסוגלת להגיע לאכילה כזו, את צריכה להפנים את עסקת החבילה.

או שאת ממשיכה בשלך, מצמצמת כמה ימים, ואחכ נכנסת לבולמוסים וחוזר חלילה,
או שאת מוותרת על התענוג הזה.. ומסכימה לוותר על הפרעת האכילה שלך.

לא איבדת שום יחודיות. אפשר להגיע למצב של צימצום במשך זמן מסויים. ואז, אם ממשיכים ככה עוד קצת זמן ועוד קצת זמן, העליונות היחידה שתרגישי היא... אההה... מאוד מלמטה. כל המערכות של הגוף קורסות אחת אחת במצבים כאלו. מקום ראשון זה בקבר, היי.

את צריכה לשמוח שהגוף שלך מתקומם.
אני יודעת שכרגע את מאוד חולה וקשה לך לראות את זה מהזווית הזו
אבל אני יודעת שבאיזשהו מקום את גם גם מאוד מאוד סובלת, והמחשבה על אולי לוותר על החיים הקשים האלו וכן להתמודד עם הבעיות, (ולא בדרך שך הפרעות אכילה) כן יכולה להיות נקודה של תקווה אם רק תתני לזה.


אישית-
לי זה מה שגרם לוותר ולנסות להבריא. לא תקופת האנורקסיה האיומה שלי, לא כל הבעיות של העמרכות שקרסו לי. כשחזרתי לאכול, ורציתי לאכול מעט, ולא הצלחתי והגוף התחיל להשתולל בבבולמוסים כאלו, אז החלטתי ללכת לטיפול ולסיים עם זה..