מה שכן, מדינת ישראל הייתה צריכה להימנע ממניעת זכות הבחירה של המהגרים היכן להגר (הסכם שמיר-בוש הידוע לשמצה) וגם להימנע ממתן מענקי קליטה והנחות למהגרים על חשבון משלמי המיסים. אין שום הצדקה שX יממן את מימוש החלטותיו או אורח חייו של Y. מי שרוצה להגר ברוך הבא, אבל על חשבונו ולא על חשבון אחרים (משלמי המיסים).
באופן כללי, לא צריך לתת תמריצים לאלה המחליטים לעבור ממדינה X למדינה Y. ולראיה, במאה ה-19 לארה"ב הגיעו עמים שונים ומשונים, כולל יהודי רוסיה שבאו מחורים נידחים במיוחד. המהגרים הללו הצליחו מעל ומעבר, בלי שום סיוע ממשלתי מסודר.
לא מזמן סיימתי לקרוא ספר על המלחין אירווינג ברלין. חזן, אשתו וילדיהם הרבים מגיעים אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אף אחד לא מחכה להם, הממשלה לא מחלקת קצבאות או שוברים, אבל בסופו של דבר כולם מסתדרים על הצד היותר טוב.
מסכים בהסתייגות קטנה, לדעתי המדינה צריכה לעזור ליהודי הרוצה לעלות אבל מתקשה, גם אם מבחינה פוליטית כפי שהיה בבריה"מ וגם אם כלכלית.
מה שכן אין מה ללחוץ על יהודים לעלות, מי שרוצה שיעלה.
וכמובן הבונוסים וההטבות לעולים רק מדרבנים מהגרים אינטרסנטים ויוצרים מרמור אצל הישראלים הותיקים.
שמוכן לעבוד בכל שכר. למשל, ב-1992 אפשר היה להעסיק עוזרת בית תמורת 7 ש"ח לשעה (היום זה 50 ש"ח לשעה ומעלה). פתאום בכל תפקיד שאינו דורש השכלה גבוהה, התחילו לשלם שכר מינימום. בשנות ה-80 זה לא היה המצב.