תוותרי.

תוותרי.

עזבי אותך ממלחמות. תעבירי את זה. תעברי את זה. יהיה יותר טוב, את יודעת. כן, זהו טבעם של רגעים, הם חולפים. ותמיד נשאר רק הרצון של תחושה. תחושה המתקיימת בבפנוכו ומחיה את הרגעים שוב ושוב. כאילו התרחשו בזה הרגע. זיכרון עמום, חוויה מלמדת, שלב בדרך... לשקוע ולא להאמין?! לצוף...להטמין...?! מה מתוך כל זה באמת ומה מזה הוא רק משחק. ומה הופך את זה לכזה?! ההחלטה?! המעשים?! התחושה?! המחשבות?! ואולי הדבר היחיד שאמיתי זה המה הזה שאי אפשר להגדירו. ומה בכלל שווה אדם שיודע את כל הדרכים. אך לא מעז לצעוד באף אחת מהן? טוב, גם חוסר החלטה זה סוג של החלטה. מה שכן, זה כ"כ קל להרוס את הכל ברגע אחד של טירוף. בתנועה מתמדת, בין נהדרת לנוראית בין שעה מוכשרת לספק שמא טעית. מושלמת ובוכה, בוהה, חולמת....... מגשימה. נד נד נד נד.... נדנדה של קצוות מוקצנות. אין מנוחה, אין רגע לנשום. אין. פשוט אין אמצע. הגבול הזה, בדק, כבר מזמן מטושטש, נע בקפיצות מקצה לקצה. אין נורמלי אין רגיל, רק לבנות ולהפיל. מקצה לקצה, נקודת רתיחה.... קיפאון עמוק. מ. אושרת ברגע שכלום לא פשוט.
 
למעלה