אני דווקא מתנגדת.
לא כל אחד אוהב את הרגשת הספייס הזאת.... יש כאלה כמוני שהשאיפה שלהם היא לא לעזוב לשנייה את בן/בת הזוג. כמובן שזה דורש סוג אופי ספציפי ביותר בשביל כך, אבל על טעם ועל ריח לא מתווכחים. אני אוהבת שהצד השני יידע בדיוק מה אני עושה במשך היום, וכנ"ל. אתם יודעים כמה זה כיף לשתף מישהו בחיים שלכם סוף סוף אחרי תקופה כל כך ארוכה שבה לאף אחד לא היה אכפת מכם בכלל? ולמה שהוא ישתולל מול המחשב רק עם החברים שלו? למה אני עז? אני אמורה להיות זאת שהוא משתולל על הפלייסטיישן בשבת בבוקר לידה במיטה. שיהיה איתם אחרי שאני קיבלתי את מנת היחס שלי. ומי סוף סוף אני אמורה לקרוא את עבודות ההגשה שלי למה התיאוריה הזאת נכונה ולמה ההיא לא, אם לא הוא? בשביל מה הוא קיים אז אם לא כדי להיות מעורב בחיים שלי? ויודעים מה? תנסו פעם לחיות את היום של הצד השני במלואו, מתחילתו ועד סופו. תתפלאו כמה דברים זה יבהיר לכם עליו/ה. ואז תראו אם באמת הוא/היא מתאימים לכם. ונכון שקנאות מוגזמת זה לא בריא, אבל מה קורה אם יש דווקא חוסר קנאות? שהצד השני אף פעם אבל אף פעם לא רומז לעניין שהוא מודאג שאת בקשר עם מישהו אחר? זה אומר רק דבר אחד - חוסר יחס! ואל תגידו לי שאני טועה! שאלתי בדיוק את השאלה הזאת את החבר שלי, למה הוא לא מקנא לי, למה הוא לא שומר עליי שאף אחד לא ייקח אותי ממנו, ומה הוא ענה? שהוא בוטח בי! יענו, הוא מעדיף לא להתעמק בדברים וכל מה שקורה מאחורי הגב שלו שיקרה, כל עוד הוא לא יודע מזה. או יותר גרוע - שהוא לוקח אותי כמובן מאליו שלא צריך להשקיע בשבילו במחשבות, אפילו לא של חשש שאני לא אהיה עוד איתו!! ככה שלכל אחד מתאים דבר אחר, ואי אפשר לומר שמה שבסדר לרוב בסדר לכולם. מצידי שיהיה קנאי, כל עוד הוא לא עובר את הגבול ועושה מעשי טיפשות כמו ריגול, ובירורים איפה הייתי, וטלפונים, והאזנות, ומצלמות... היה לי גם אחד כזה...... לכל דבר יש גבול, ושלי מסתכם בכך שהבן זוג ישמור עליי תמיד שלא ייקחו אותי ממנו. מי שלא מקנא לא באמת רוצה.