אז ככה...
בת שלי - (רק לקח לי כמה זמן להתאושש כדי לאסוף את המחשבות ולענות לך) תודה לך! אין לך מושג כמה מכתב כזה הוא משאת נפשה של כל אמא, לא רק בשל המילים החמות והכרת התודה אלא כדי לקבל אישור שלא משנה מה - דרך העליות והירידות, הצחוקים והריבים, העשייה והבטלה - גדלת והפכת לאישה. אישה שעומדת על רגליה שלה, יודעת מהו ערכה, כשרונית, חזקה, יכולה... וזה מסר שמאוד מרגיע אמהות. למה? כי אחד הדברים שהכי הכי הכי חשובים לאמא לדעת זה שהילדה שלה תסתדר. שיהיו לה את הכלים הדרושים לצלוח את מטלות החיים לפניה ו"הכלים הדרושים" הללו זה משהו שכמעט אף פעם לא מדברים עליהם. ואני נזכרת באחת איך כשעוד היית ממש ממש קטנה כבר היו לך דעות מגובשות, ויכולת להגיד בקול רם (ולהתעקש!) על משהו שאת החלטת... ועכשיו רק היינו צריכות ללמוד ביחד איך להפוך את התכונה הזו ליתרון ולא לחיסרון או קרקע למריבות. לימדת אותי מהר מאוד את אמנות המשא ומתן, ומהרגע שאפשר היה לשאת ולתת איתך באופן הגיוני, אפשר היה להמשיך הלאה - רק הנושאים השתנו על פי הגיל. נגיד כשהיית בגן, היה משא ומתן על שמלות וחצאיות. את רצית ללכת לגן רק עם הבגדים הכי יפים "של שבת" ואני חסתי עליהם מפני חול-גואש-דבק, ורציתי שתלכי בטריקו שאפשר לכבס בקלות וכו'. בשנייה שהבנתי שהעיקרון הוא ש"בגדים יפים" זה שמלות וחצאיות, גייסתי את סבתי שהייתה עוד בחיים, תופרת במקצועה שרק שמחה למשימה לשבת לתפור ולהלביש בובונת בשר ודם. ישר היא הפכה כל שארית של בד, כל סרט, כל שנץ וכל מפית (אשכרה!) לשמלה או לחצאית עם חולצת טריקו משופרת כ"סט", ובא לציון הגואל. יכולתי להגיד לך "פה הבגדים היפים של הגן, ופה הבגדים היפים של שבת" ונתתי לך לבחור לבד מתוך מחשבה שבכלל לא משנה איזה קומבינה תעשי "היפים של הגן" הם בסדר גמור מבחינת הכביסות ומה לא... מה שכן, את כבר בגיל שלוש התאמת הכל פיקס. ואחר כך בבית הספר היסודי, כשהבהרת לי שאת לא רוצה מטפלת (גם את וגם אחיך לא ממש אהבתם אנשים זרים שמסתובבים בבית ואומרים לכם מה לעשות), מצאתי דרך לשאת ולתת עם השכנה ולארגן את שבוע העבודה של שתינו כך שבימים קבועים היא לוקחת את שני ילדיה ואתכם, ובימים קבועים אחרים אני אתכם ואת שלה. ויצא שאת היית "הכי גדולה" בין ארבעת הילדים, מנהיגה טבעית, ושלושתם עשו מה שאת רצית בשמחה כי תמיד, חוץ מלהתעקש ולהיות דעתנית גם היית מאוד הוגנת... זה היה מוצלח עד כדי כך שארבעתכם באתם כמשלחת שיווקית ואמרתם לנו, לשתי האמהות העובדות שלא צריך קייטנה... ולא שלא ניסיתם, אבל מיד ידעת שלשבת בשמש ולצרוח שירים זה הרבה פחות כיף מלהיות בבית ולשחק במשחקים שלכם, עם מזגן ועם אוכל קצת יותר שווה מלחמנייה ושוקו. ולמדתי לסמוך על השיפוט שלך ולהשאיר לך אופציה פתוחה שאם זה לא יסתדר, אפשר שוב קייטנה – אבל לא היה צריך. הכל הסתדר. היו ערימת סרטי וידאו, משחקים, אוכל, שתייה – ומנהיגה הוגנת. בחטיבת הביניים 'גילינו' שיש לך הפרעת למידה. ואני זוכרת את היום הזה שעמדת מולי עם דמעות ואמרת "אני יודעת שאני לא טיפשה אבל אני לא מצליחה במבחנים וכולם חושבים שאני טיפשה". יאללה, לאבחון. ובגלל שאת כזו הגיונית וכזו מאוזנת רגשית ממש רווח לך שאמרו לך שיש לך סוג של דיסלקסיה. יש לזה שם? זה לא קשור ל"טיפשה"? יודעים איך לטפל? יופי! עכשיו גם אפשר היה להתמודד יותר נכון בבית הספר. ישר קיבלת פטור מעוד שפה זרה (ערבית), את המבחנים באנגלית עשית בעל פה, קיבלת שיעורים בללמוד איך ללמוד, והכי חשוב הלכת לעבוד בספריית בית הספר בזמן שכולם למדו ערבית. תאמיני לי שמעולם לא ראיתי בן אדם שכל כך מפיק מכל מה שנותנים לו כעזרה! באמת למדת איך ללמוד ובספרייה למדת שיטתיות, סדר וארגון. מה שכן, היכולת שלך ללמוד מכל אחד, ליישם, להיעזר ולהגיע למטרות שלך, לא קשורה לאף אחד מסביב ואף אחד לא יכול לקחת על זה קרדיט – רק את! את חטיבת הביניים סיימת עם חמישה מקצועות שקיבלת בהם 100 והיתר לא נפלו בהרבה. בחטיבה גם היה מקום רב לפתח את כישרון הציור שלך, לך ולמורה לציור שמואל היו יחסים מאוד מיוחדים בו הוא לימד אותך להתבונן מסביב ולתרגם את מה שאת רואה אל הדף. והיה ברור שצריך למצוא תיכון שיתאים לכישורייך. עם חמש מאיות וכישרון ציור יכולת לבחור כל תיכון שרצית – והתחלנו לעשות סיבובים. דבר אחד התברר בתהליך החיפוש – לא רצית להישאר עם אותם ילדים מהיסודי ומהחטיבה שלא בדיוק יכלו לעכל את השינויים האדירים שאת עוברת. ואני זוכרת שאמרתי לך "יש לך הזדמנות להמציא את עצמך מחדש מול תלמידים שלא מכירים אותך"... ובאומץ רב (שהוא כולו שלך!) לקחת את ההזדמנות. בחרת תיכון בעיר אחרת, עם נסיעה בשני אוטובוסים כל בוקר – אבל היה שווה! בתיכון פרחת באמת. מעבר ללימודים ולחיי החברה אני חושבת שאחד השיעורים החשובים שהיו לך שם הוא שלמדת שאם את רוצה שדברים יתנהלו כמו שאת רוצה, לוקחים אחריות ועושים. עד כדי כך למדת את השיעור הזה שמצאת את עצמך נכנסת ויוצאת מחדר המורים והמזכירות כאחת הקולגות, מנהלת את מערך שיעורי העזר, התגבורים והמבחנים של השכבה לשביעות רצון כולם ובעיקר זה שלך. בתיכון ראית בפועל את כישורי הניהול שלך באים לידי ביטוי ומוערכים על ידי אחרים. שיעור חשוב שלא קשור בכלל למה שמלמדים שם, הא? הוא בכלל לא היה במערכת ואין עליו ציון... ככה הגעת לצבא, עם ביטחון עצמי שיש לך ידע, שאת יודעת לנהל את עצמך ואת מה שצריך, ושיש לך יכולות וכישרונות – נקודה. נכנסת לתהליך מיון בראש פתוח וראינו ביחד איתך איך תהליך המיון היה כל כך מדהים שאשכרה נכנסו לך למוח ומצאו את הדבר שאת הכי טובה בו – שאפילו את עצמך לא ידעת שהוא קיים, ושלחו אותך לעשות קורס הולם. ובצבא הכרת את זה שלפני פחות משבוע נשא אותך לאישה. אישה שמצד אחד אפשר להגיד עליך שהיית מגובשת מגיל אפס, ומצד שני שאת לא נחה לרגע, לומדת גדלה ומתפתחת כל הזמן גם מבפנים וגם מבחוץ. אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד ואחת המעריצות הכי גדולות שלך. עוד מגיל אפס. שתדעי...
אמא
