תודה על התגובות

[שרה5555]

תודה על התגובות

תודה על התגובות והחיזוקים. אכן זהו חור בלב אי אפשר למלא אותו. הגעתי לפורום זה אחרי שחיפשתי "אוזן קשבת" שתבין את ההרגשה העמוקה של אובדן. חוץ מאחותי אין לי עם מי לדבר, גם אחיי כבר "המשיכו הלאה" כי אין מה לעשות ו"דור הולך ודור בא" ועסוקים עם משפחתם. כך שאין לי ממש את מי לשתף. כמה חברה טובה יכולה לשמוע? הרגשת הריק, הבדידות, הלבד לבד בעולם, ממש לבד בעולם, בלי הורים, של אחותי ושלי כל כך עמוקים, שכן אימא מילאה את כל הלב והבית.

אני כותבת לאימי, אבל הדמעות לא מפסיקות, גם כשאני בעבודה וזה משפיע על התפקוד. אחותי לקחה את מותה של אימי בצורה מאוד קשה, כי עזרה לאימי בבית לאחר שנפלה לפני מס' שנים והייתה קצת מוגבלת בהליכה, ושתיהן נקשרו בקשר של אימא ובת שאי אפשר להסביר. אני כואבת גם לראות את אחותי במצב כזה, במצב שלא מוצאת את עצמה. ולכן קשה לה להיות בבית ולראות את הבית ריק. היא הייתה מעדיפה לעבור למקום אחר כי קשה לה לשאת זאת. אני להיפך, קשה לי להיפרד מהבית, מהזיכרונות. מרגישה כאילו אני "עוזבת" את אימא. אנו מאוד קרובות, לא היא ולא אני רוצות "להיפרד" מצד אחד, אבל כל אחת מרגישה אחרת.

דברים שכתבתי לאימא; מרגיש לי כמו בחלום. כ"כ קשה בלעדייך אימא. לא נתפס לא מתעכל שאינך עוד בבית, יושבת ומחכה במרפסת כשאני חוזרת מהעבודה. ראשך מציץ מבעד לחלון עם כובע סרוג אדום או עם מטפחת וחלוק. מחכה שאחזור מהעבודה. שואלת אותי: "מתי את חוזרת? משעמם לי". כשאני מתעכבת יתר על המידה, את מתקשרת ושואלת: "איפה את, אני דואגת" ואם אני לא עונה, את משאירה הודעה עם קול דאגני. אף פעם לא רציתי לשמור את ההודעות, כי פחדתי שזה בסופו של דבר מה שיישאר לי ממך. כל פעם שאני חושבת שאין לי יותר אימא, הלב שלי יורד. הבית ריק. מילאת את כל הבית באור. הייתי נכנסת לבית והבית מלא. מלא בך אימא.
אימא שלי, עברו 3 חודשים מאז שהלכת לנו. אימא, אני לא יודעת איך להתמודד בלעדייך. את מולי והלב והגרון נשרפים וחנוקים מדמעות. אין מילים לתאר כמה את חסרה למלכה ולי. אין לי עם מי לדבר, רק עם מלכה. אני מרגישה כל כך לבד אימא, כל כך לבד בעולם. מה אעשה עם עצמי? אימא קטנה שלי, אימא טובה שלי, אני יושבת בעבודה ונזכרת בך והדמעות זולגות מעצמן. איך אסתדר בלעדייך? הלב נשרף שאת לא איתנו. הייתי מתקשרת אלייך הביתה כל יום בשעה 11:00 והייתי שואלת לשלומך. בתקופה האחרונה אמרת שאין לך כוח ואת חלשה. אוי אימא שלי, למה הלכת כל כך מהר. הרגשת סבל עמוק בלעדייך, יפה שלי. מחכה שיגיע הרגע שנפגש. שהזמן יעבור מהר ונפגש כבר. לכולם מסביבי יש אימא. רוצה ללטף אותך, רוצה לחבק אותך חזק, אימא שלי. אימא טובת לב שלי.

 

[mykal]

רוצה לומר משהו אישי,

כשאימי נפטרה הייתי אשה צעירה,
והרגשתי את מה שאת מרגישה,
הגדרתי את מצבי באותם הגדרות שאת מגדירה,
אני שנים 'עברתי את חיי על אוטומט'
וכמוך הייתי מודעת 'לחור השחור' שליווה אותי כל הזמן.
מאז עברו כבר 35 שנה, והעולם /זז/ והשתנה, ופתאום למדתי שיש יועצים,
ומאמנים, ואפשר ואולי צריך להעזר.
אני ממליצה בחום, לא 'למשוך' את המצב עם הקושי הרבה שנים,
זה מתיש ומכאיב.
תנו ל'שנה' לעבור ואז תלכנה שתיכן לקבל עזרה,
כי מנסיוני השאיפה 'להתאחד' היא רחוקה ועד אז החיים ממשיכים.

טוב שאת כותבת, וכותבת אל ועל אמא.
אני קוראת ומקשיבה ומאחלת לכן טוב.

 

[אשבל1]

 

[עדיה222]

לשרה - תודה על השיתוף

בפרטי החיים שלך, של אחותך. מה שכתבת לאמא שלך גורם לי בכי, אני בוכה מול מסך המחשב ומדמה את המרפסת, את אמא שלך, את הציפייה שלה שתבואי, את שיחת הטלפון שלכן באחת עשרה בבוקר.
אני מרגישה את שכבת הקשיחות שבניתי על האבדן של אמי שלי כדי לא לבכות ולבכות. הבכי היה הבעייה הגדולה ביותר של

 

[שרה5555]

מבינה אותך

מבינה את "שכבת הקשיחות" שאת מדברת עליה. אני מרגישה לפעמים שיש מקומות, כמו בעבודה או כשאני מדברת אפילו עם הקרובים לי שאומרים לי "מספיק" וקשה לי עם זה. קשה לי עם "הזיוף" הזה, ששואלים אותי מה שלומך וצריך להגיד בסדר ולעטות על פניי חיוך מזוייף. תמיד הייתי עם חיוך, ועכשיו החיוך הפך לבכי. גם אני עד לפני 3 וחצי וחודשים הייתי שמחה ופעילה כמו רבים, הייתה לי אימא. אימא שנתנה לי את המשענת של חיי, בית חם ואוהב ומלא שבאתי אליו, אמא שהייתה בשבילי הכל. אין יום שעובר אצלי ללא בכי. קשה לי עם זה שנשארתי לבד בעולם בלי אבא ובלי אמא , ועכשיו אני לבד בעיקר עם עצמי, הריק שמרגיש לי בנשימה ובלב, המועקה והעצב הכה עמוקים, העייפות. הכאב שלא הקדשתי יותר לאמא, שלא הייתי איתה יותר ועסוקה בעיקר בעבודה, כי לא דמיינתי בחיי שפתאום היא תלך לי כל כך בבום. מרגישה שאני נגמרת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. החג המתקרב לא מדבר אליי בכלל, כי מבחינתי זה לא חג בלי אמא. זוכרת איך כל שנה התכוננו עם אמא לקניות ולבישולים שלה, היא הייתה מכינה את הסימנים לחג כפי שלמדה מאמה, מה שלא למדתי ממנה וכואב לי גם על זה בין שאר הדברים הכואבים. שמרתי ימי חופשה כדי להיות איתה יותר בחגים וגם זה לא הספקתי. מה אעשה בלעדיה? מה אעשה עם עצמי? אנשים מסביבי אומרים לי שאני צריכה למצוא איך להעסיק את עצמי, אבל אין לי חשק לכלום, רק עייפות וכך גם לאחותי. סבל כה עמוק שאי אפשר לתארו ולא מאחלת זאת לאף אחד.

 

[עדיה222]

לשרה 5555

עוד תודות שאת חולקת כאן בפורום את מה שקורה איתך, את הרגשות, את המצב. הסבל שאת מתארת באמת באמת מוכר לי. עם הזמן הוא קהה, אבל הוא קהה בגלל עבודה מאומצת שלי להתגבר עליו, לכסות אותו, להחניק אותו.
הבעייה של הבכי שהיתה לי קשורה להרגשה שאת מתארת, ההרגשה ש"אני נגמרת". בתקופה הראשונה אחרי מות אמי, הרגשתי שאם אבכה אני ממש לא אשרוד. ממש לחצתי את הבכי בחזרה אל המקום שלו במוח. לא נתתי לו להיות. אני חושבת שזה הזיק לי.
אולי טוב שאת בוכה. האם את בוכה הרבה זמן ביום? הבכי שלי עכשיו - אני כבר נותנת לו מקום. אבל הוא מין בכי חלוש, שקוף שכזה, בכי מאולף, אחרי כל השנים שהדפתי אותו פנימה.

 

[עדיה222]

לשרה - המשך - הקלת הסבל - האחיות

אני מקווה שאחותך ואת איכשהו עוזרות זו לזו.
רציתי לומר שאם יש לך אמצעים, סבלנות ופתיחות - אולי כן היה טוב לדבר עם מישהו על הרגשות, על הצער, תחושת האין והריק, החרטה על הימים שעברו בעבודה ולא לצד אמך.
לצערי אני לא יכולה להיות דוגמא טובה להעזרות בבעלי מקצוע. אבל אני זוכרת בבירור שידעתי שאני ממש חולה, שהמוות של אמא שלי הוא בעבורי מחלה קשה, והתייחסתי לעצמי כאל חולה. אולי בכך יש עזר מסויים. וכמו כן, דיברתי עם רופאת המשפחה של ההורים, וגם עם אנשים שהכרתי סביב הטיפול בהוריי הזקנים. ובעצם גם ליקטתי כל מיני שכנים ומכירים שדיברתי איתם, הם דיברו על אמא שלי, ואני חושבת שההכרה שלהם במשמעות הגדולה של מות אמי - זאת היתה עזרה מסויימת.
כך שאפשר לומר שאמנם לא נעזרתי בפסיכולוג, אבל הרבה אנשים בסביבה שלי כאילו "נשאו אותי על כר" - כי ידעו כמה אני המומה. את יודעת, כמו שיושבים בגבהים על איזשהו פיל ענק שמיטלטל, יושבים על ריפוד, על מין מתקן מרופד.
יש הרבה דיבורים ותיאוריות על אבל, אפשר למצוא באינטרנט ולקרוא, וגם בפורום, יש מאמרים, ואולי הקריאה היא דבר שיכול לעזור? אבל איך שלא יהיה, הקרבה לאבדן היא קשה מאוד, את נמצאת בתוך זמן קשה ונורא.

 

[שרה5555]

הבכי, הקשר עם אמא

אני כותבת עכשיו והדמעות מציפות אותי. הקשר של אחותי ושלי עם אימי היה קשר הדוק ואינטנסיבי. התמודדנו ביחד עם כל קשיי החיים, אבל ביחד. ועכשיו שאימי אהובתי המשענת שלי הלכה, מרגישה את המועקה בעוצמתה ואת חוסר החשק לחיים. ראיתי איך אימי שלי מסיימת את חייה מול עיני בזמן כה קצר, את נשימתה האחרונה. אני עדיין לא מעכלת שאימי הטובה לא תהיה איתי יותר. אני מצטערת על הרבה דברים שעשיתי ולא עשיתי ויכולתי לעשות. הבכי לא תמיד בשליטה. גם בעבודה כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר, אני בורחת למקום שלא יראו. לדעתי, הדיה עצם זה שאת משתפת מעיד שקשה להדחיק את הכאב והסבל, בפרט מי שקשור להורים מאוד, כמוך וכמוני. אני קוראת הרבה באינטרנט על נושא המוות, האבל, מחפשת איך להתמודד ולא מצליחה. הכאב הוא כאב שלא משתווה לשום כאב אחר. המועקה, העצב היא בכל נים בגוף. לראות כל בוקר את המיטה של אימי ריקה, את הספה עליה ישבה, לחשוב שאני לא אראה אותה יותר בחיי, לא אגע בשיערה ובפניה, לא אנשק אותה.
גם אימי התייתמה מהוריה בגיל צעיר. מאביה בגיל ילדות ובשנות העשרים מאימה, ואף פעם לא חשבתי לשאול אותה איך התמודדה. אימי ואבי תמיד העניקו לנו את כל החום והאהבה שלא הרגשנו מחסור. היום שאין לי אותה, השאלה הזו מעסיקה אותי המון, איך אמא התמודדה. היא תמיד דיברה על אמא שלה שהייתה טובה ועזרה לה. עכשיו נשארתי לבדי, וגם אם לפי התגובות שאני קוראת הכאב "נסבל" עם הזמן, עדיין החיים כבר אינם אותם חיים מבחינתי.