תודה גדולה לאסית, על איבחון הסטארטר

[תמי ב]

תודה גדולה לאסית, על איבחון הסטארטר

לפני כשבוע כתבתי כאן שקשה לי להתחיל דברים, ואסית כתבה שאולי הסטארטר שלי מקולקל. האיבחון הזה עזר לי לפתור בעייה גדולה מאוד שהעיקה עלי כבר שנה ושמונה חודשים. מאז שעברנו לניו זילנד, כמעט לא פתחתי את הפה. האנגלית שלי טובה אבל בגלל המבטא של האנשים כאן, ובעצם, אני לא יודעת למה בדיוק, למרות שבדרך כלל אין לי שום בעייה של ביטחון עצמי, פתאום לא הייתי מסוגלת לשוחח עם אנשים. הצלחתי לקנות בסופרמרקט, למשל, אבל ממש לדבר, להביע את דעתי, לשוחח באופן שוטף, פשוט לא הייתי מסוגלת. איך שהייתי פותחת את הפה כל המילים היו נעלמות לי. זה היה מלחיץ, ומרוב לחץ נעלמו לי מילים נוספות. בקיצור, למרות טבעי הפטפטני למדי, פשוט ישבתי בשקט. זה היה נורא. לא רק שלא הייתי מסוגלת להתבטא, אלא שבאמת, אני בנאדם של מילים, ובלי מילים, זו כאילו לא הייתי אני. כלומר, האנשים שהכרתי בעצם לא הכירו בכלל את תמי האמיתית, שאוהבת כל כך משחקי מילים, ושיש לה מה להגיד על כל דבר.... נחזור לעניין הסטארטר. אחרי מה שאסית כתבה לי, חשבתי, שאולי גם כאן יש בעייה של סטארטר. ואם הסטארטר שלי מקולקל, אולי כדאי שאניע בדחיפה.... אז ביקשתי מבני משפחתי שיידברו אתי קצת אנגלית בבית. להזכירכם, אני עובדת בבית, אז אין לי בדיוק אימון שוטף באנגלית מעשית. הם הסכימו, וראה זה פלא. ביום הראשון, אחרי שדיברתי בבת אנגלית למשך שעה בערך, פתאום קשקשתי עם השכנה שהגיעה, בלי לשכוח מילים ובלי שום היסוס. למחרת שוב התאמנתי קצת, ובהמשך שוחחתי שיחה קולחת עם אמא של חברה של בתי הצעירה, הלכתי לבית המרקחת לברר כמה דברים ולא הייתה לי שום בעייה של שטף או הומור, ובערב אפילו ניהלתי שיחת טלפון קולחת עם מישהי שהתקשרה לברר משהו בקשר לבית הספר לקרטה שבעלי פתח כאן. ושיחות טלפון באנגלית בנו זילנד שיתקו אותי תמיד! אני פשוט מאושרת. התגברתי על מכשול שממש ייאש אותי. פחדתי שלעולם לא אתגבר עליו. באמת. תודה רבה אסית. בזכותך אני נוסעת באוטוסטרדה, למרות שהסטארטר לא משהו

 

[הולכת לאי בוד]

איזו חמודה-עשה לי טוב לקרוא ../images/Emo39.gif

 

[א ס י ת]

תמי את גדולה,

כמו תמיד את מצליחה לרגש אותי. אני עם הפרגמטיות שלי ולפעמים הפשטנות, קצת משעממת את עצמי. כל כך מעניין לקרוא אותך. יחד עם זאת, אני מבינה שיש אנשים שמרוב מילים לא רואים את העיקר והפשוט. שמחה שהצלחת לתקן קצת את הסטרטר. חחחחחחחחחחחחחחחחח. מזכיר לי סיפור על עצמי. התלוננתי בפני מכרה שאני לא מסוגלת לראות את הסרטים בטלויזיה ביום השואה. ובכלל היום הזה עושה לי צמרמורת שלוקח לי שבוע להתאושש ממנה. אז היא אמרה לי בפשטות "למה את רואה את זה?" לא עלה בדעתי שמותר לי לא לראות את הזוועות. הרי צווינו לא לשכוח. ברגע שהבנתי את הבלוק שהייתי נתונה בו, הביחד המזויף של הישראליות, הפסקתי לראות את שידורי יום השואה, והוספתי לזה גם את שידורי יום הזיכרון. ומאז אין לי יותר דיכאון. ההחלטה לא להתעסק עם החומרים האלה, התגבשה אצלי מהיום שכל המשפחה שעברה את השואה הלכה לעולמה. ההחלטה הפנימית הייתה שאני עם השואה סיימתי, והוספתי לזה גם את מלחמות ישראל. לפעמים מישהו אומר משהו סתם כך, ופתאום נופל האסימון.