תהיתי

[Flutetistit]

תהיתי

אם יש פה עוד בנות שאחרי שאמא שלהן נפטרה הן לא מצאו עם מי לדבר כ"כ... בעיקרון האחים שלי רחוקים גיאוגרפית כרגע, החברה המאד קרובה שלי השתנתה וכבר לא כ"כ קרובה, ושאר החברים מפחדים לשאול אותי אם אני בסדר.. כדי שזה לא יגיע חס וחלילה לנושא "אמא שלי". ואבא שלי - מאז שאמא נפטרה רק גיליתי כמה שאי אפשר באמת לדבר איתו. אז רציתי לדעת אם יש פה עוד בנות שהיו או נמצאות במצב כזה שאין אל מי להיפתח, כי אני רוצה לדעת איך התמודדתן עם זה, כי אני כן מאושרת במה שכן יש לי בחיים ואני מפחדת שאני מתחילה להיכנס לדיכאון מכל המצב הזה..

 

[איחוד האחת]

בוקר טוב

קודם כל שלום לך, יודעת עד כמה קשה לאבד אם בגיל כה רגיש ושולחת לך חיבוק רחב. בזמנו, כשאיבדתי את אמי חשתי מאוד בודדה. הבדידות נבעה מהכיוון של החסר האיום - הייתי מאוד קרובה לאמי בהיותה ההורה היחיד שנותר לי - וגם מתוך תחושה שאיש לא יבין...זוכרת שחשבתי שכולם עוזבים נוטשים ולא באמת מבינים או לא מתעניינים. אך האמת היא שבמבט לאחור ומתוך הבגרות של היום (כבר אם לשניים בוגרים ממך...)והרבה תובנות, מבינה שבחלק גדול מהמקרים אני הייתי זו שהתרחקה ולא הם... נסי לחיות את חייך עד כמה שניתן בשיגרת גילך - ואני זוכרת עד כמה זה קשה נפשית וטכנית - נסי לשוחח עם החברה הטובה ולהביע את הרגשתך, הביני שגם לה קשה השינוי והיא ודאי לא ממש יודעת מה לעשות עם המצב החדש או איך להתייחס אלייך. גיל ההתבגרות בו את נמצאת (הייתי בת 15 כשאיבדתי את אמי) הוא גיל רגיש ללא קשר לאסון שקרה לך, וחברתך שודאי בת גילך אולי לא התמודדה עם אובדן קשה כל כך. זוכרת שכשהחברות היו עסוקות ב"אסונות" כמו כמות שיעורים/חבר שלא טילפן או משהו דומה, חשבתי לי שהן מתעסקות בשטויות כי הרי לי היה אסון אמיתי כה כואב וכה קשה והפליא אותי שהעולם ממשיך כשהיה.... אז הרימי ראש ונסי לחזור עד כמה שניתן לשיגרת חייך גם החברים בד"כ מסתגלים לאחר תקופת מה והקשר חוזר לעיתים להיות כמו שהיה. נסי אולי להיפתח לחברויות חדשות דווקא, כאלו שלא היו קודם לכן בשיגרת חייך ולא הכירו את אמך, מניסיון יודעת שזה קל יותר כי הם/הן לא צריכים להשקיע במצב אחר, אלא בחברות יחסית רגילה. נראה לי כמשהו שכדאי לחשוב עליו. מה שאני עשיתי בזמנו, היה ליצור את ההרגשה אצל החברות שניתן להמשיך כמו קודם...אך הרי אין זה באמת כך וכיום במבט לאחור יודעת שהחברות האמיתיות והטובות חזרו לאחר תקופת ההסתגלות ורכשתי לי חברים חדשים כאלו שהכרתי והתקרבתי לאחר האסון וכך חזרו הדברים להסתדר (לפחות מהכיוון הזה...) הזכרתי את אמי בחופשיות עם החברות הכי קרובות ונטעתי בהן את ההרגשה שניתן להזכירה מה שהקל עליהן בהתנהגותן אלי, אם כי אני בטוחה שהיו להן קשיים לא מעטים עם מצבי החדש שמשנה דברים גם בחברות עצמה. אני יודעת שלדבר עם אדם מקצועי כמו יועצת בביה"ס ו/או אדם אחר אינו אותו דבר, אך אולי לפעמים כדאי גם זאת לעשות ולו על מנת לפרוק קצת ויש כה הרבה לפרוק, עדיין זוכרת...גם הפורום יכול לסייע לך בנושא של שיתוף ברגשות, פעלת בחוכמה כשהצטרפת ואני מניחה שכאן תקבלי תמיכה והמון אהבה. מקווה בשבילך שהדברים יהיו קלים יותר ושהדרך תמצא לך.