תהיות
בזוגיות כעשור, נשואים כמחצית מהזמן, ללא ילדים (בינתיים), תחילת שנות ה- 30.
מרגישה שכבר לא אוהבת אותו, לא רוצה בקרבתו, לא מאושרת.
מרגישה ככה (עם עליות וירידות) כבר תקופה לא קצרה.
מצד אחד מדובר בחבר הכי טוב שלי (בכל זאת, עשור לא בא ברגל), מצד שני מבחינתי כבר לא יותר מחבר.
אין תשוקה, אין אהבה, לא תמיד יש כבוד לזולת.
השגרה לפעמים טובה ולפעמים פחות, אבל אני מרגישה שאני חייבת לעצמי יותר.
אסור לי לוותר על הסיכוי להיות שוב מאושרת, שוב לאהוב, שוב להיות נאהבת, להתרגש, לשמוח, לרצות בחברתו, בקירבתו (של אדם אחר).
הוא לוחץ לכיוון ילדים, ולכן אני מרגישה שהגעתי לצומת בו עלי להחליט אם אני ממשיכה איתו לכיוון של משפחה, ובאיזשהו מקום כנראה מוותרת על עצמי ועל הסיכוי שלי לאהוב ולהיות מאושרת, או אם כאן דרכנו נפרדות.
אני יודעת שזה סיכון עצום לקחת מבחינתי, מכיוון שאני בגיל הקריטי לילדים, ואולי אם נפרד לדרכינו השונות, לא אמצא זוגיות טובה בהמשך, ואשאר ללא ילדים ומשפחה.
מרגישה שזאת הקרבה שאני מוכנה לעשות בשלב זה בשביל *הסיכוי* שכן יהיה לי טוב יותר בהמשך.
מצטערת שלא עשיתי את הצעד כבר מזמן, אבל פחדתי.
היה לי נוח להשאר, לשכנע את עצמי שבסדר, אולי אני לא הכי מאושרת אבל גם לא אומללה.
וככל שחולף הזמן אני מרגישה שאני כן חייבת לעצמי קצת יותר.
אבל הכי הכי מפחדת לפגוע בו.
לא יודעת איך לומר לו את זה (הנושא כמובן כבר עמד על הפרק כמה פעמים בעבר, אבל בהקשרים אחרים ותמיד כאשר אני שכנעתי שכדאי להשאר ביחד).
לא רוצה לאכזב אותו, אבל בעצם גם לא רוצה לאכזב את עצמי.
ויודעת שגם לו מגיע מישהי שבאמת תאהב אותו ותרצה אותו.
אכפת לי מאוד ממנו ומשם בעצם הלבטים.
האם אפשר לחיות את המשך החיים ללא אהבה, ללא אושר, על אוטומט?
האם מכניסים ילדים לסיטואציה כזו?
האם אני חייבת להאבק ולאפשר לעצמי *סיכוי* לעתיד מאושר יותר?
איך אומרים לו את זה? איך יוצאים מקשר?
כ"כ הרבה שאלות קשות.
כ"כ לא יודעת מה לעשות.
שלח
while you were sleeping
I was listening to the radio
And wondering what you're dreaming when
It came to mind that I didn't care
So I thought - hell if it's over
I had better end it quick
Or I could lose my nerve
Are you listening - can you hear me
בזוגיות כעשור, נשואים כמחצית מהזמן, ללא ילדים (בינתיים), תחילת שנות ה- 30.
מרגישה שכבר לא אוהבת אותו, לא רוצה בקרבתו, לא מאושרת.
מרגישה ככה (עם עליות וירידות) כבר תקופה לא קצרה.
מצד אחד מדובר בחבר הכי טוב שלי (בכל זאת, עשור לא בא ברגל), מצד שני מבחינתי כבר לא יותר מחבר.
אין תשוקה, אין אהבה, לא תמיד יש כבוד לזולת.
השגרה לפעמים טובה ולפעמים פחות, אבל אני מרגישה שאני חייבת לעצמי יותר.
אסור לי לוותר על הסיכוי להיות שוב מאושרת, שוב לאהוב, שוב להיות נאהבת, להתרגש, לשמוח, לרצות בחברתו, בקירבתו (של אדם אחר).
הוא לוחץ לכיוון ילדים, ולכן אני מרגישה שהגעתי לצומת בו עלי להחליט אם אני ממשיכה איתו לכיוון של משפחה, ובאיזשהו מקום כנראה מוותרת על עצמי ועל הסיכוי שלי לאהוב ולהיות מאושרת, או אם כאן דרכנו נפרדות.
אני יודעת שזה סיכון עצום לקחת מבחינתי, מכיוון שאני בגיל הקריטי לילדים, ואולי אם נפרד לדרכינו השונות, לא אמצא זוגיות טובה בהמשך, ואשאר ללא ילדים ומשפחה.
מרגישה שזאת הקרבה שאני מוכנה לעשות בשלב זה בשביל *הסיכוי* שכן יהיה לי טוב יותר בהמשך.
מצטערת שלא עשיתי את הצעד כבר מזמן, אבל פחדתי.
היה לי נוח להשאר, לשכנע את עצמי שבסדר, אולי אני לא הכי מאושרת אבל גם לא אומללה.
וככל שחולף הזמן אני מרגישה שאני כן חייבת לעצמי קצת יותר.
אבל הכי הכי מפחדת לפגוע בו.
לא יודעת איך לומר לו את זה (הנושא כמובן כבר עמד על הפרק כמה פעמים בעבר, אבל בהקשרים אחרים ותמיד כאשר אני שכנעתי שכדאי להשאר ביחד).
לא רוצה לאכזב אותו, אבל בעצם גם לא רוצה לאכזב את עצמי.
ויודעת שגם לו מגיע מישהי שבאמת תאהב אותו ותרצה אותו.
אכפת לי מאוד ממנו ומשם בעצם הלבטים.
האם אפשר לחיות את המשך החיים ללא אהבה, ללא אושר, על אוטומט?
האם מכניסים ילדים לסיטואציה כזו?
האם אני חייבת להאבק ולאפשר לעצמי *סיכוי* לעתיד מאושר יותר?
איך אומרים לו את זה? איך יוצאים מקשר?
כ"כ הרבה שאלות קשות.
כ"כ לא יודעת מה לעשות.
שלח
while you were sleeping
I was listening to the radio
And wondering what you're dreaming when
It came to mind that I didn't care
So I thought - hell if it's over
I had better end it quick
Or I could lose my nerve
Are you listening - can you hear me
