בואי סתם ניקח דוגמא - חקרו את האטום
הבינו אותו הרבה יותר טוב, אבל אי אפשר לומר שהחוקרים הראשונים ידעו בדיוק מהו אטום, כי אז התפתחה מכניקת הקוונטים. אפשר להגיד שמפתחי מכניקת הקוונטים מבינים יותר טוב את טיבו של האטום, אבל אי אפשר להגיד שהם יודעים את טיבו של האטום (הרי יגיע מישהו שילמד יותר לעומק) וכך הלאה. זה נכון גם לגביי טיבו של האדם - פרויד הבין יותר טוב מקודמיו וממשיכיו למדו מטעויותיו וממשכיהים חזרו לפרויד אך שיכללו וכל אחד מבין יותר לעומק ויותר מעודן וכך הלאה - אין אדם אחד בעולם שיודע אפילו אם יש נשמה או אין. מבינים החוקרים שהמוח שלנו גדול בהרבה מזה של בעלי החיים, אך אין אדם שיודע האם המוח התפתח כתוצאה מזה שהיתה נשמה, או שהנשמה התפתחה בגלל המוח. ואנחנו יכולים לדון על היסטוריה או פילוסופיה או הנדסה או מינהל עסקים ועל כל דבר בעולם. מרגע שמוותרים על הידיעה, ועוברים לחיפוש אחר ההבנה, בעצם מוותרים על הצורך בשליטה. אדם שמבין, מחליט בהתאם לנתונים שהוא מבין כרגע, הוא מבין שאין לו שליטה או ידיעה, אבל גם אין לו ברירה אחרת אלא לחיות את מה שהוא מבין כרגע. אדם שיודע, לדעתי לפחות משלה עצמו בכך שהוא יודע, כי הוא רק מבין דברים, שאולי אין לו שום ידיעה לגביהם (נניח פסיכיאטר אולי מבין היטב איך להוציא אדם מדיכאון, אבל אולי איננו יודע שהאדם נכנס לדיכאון כי אלוהים רצה שייכנס בגין תוכנית אב כשלהיא, ורצה שהפסיכיאטר יצליח להוציא אותו). חשוב לי להבהיר - אין לי מושג אם יש אלוהים או אין, אני טוען שזה ששולל לא יודע, וזה שמאמין לא יודע. שניהם מבינים לפי דרכם. אם יקבלו שהם מבינים לפי דרכם, יוכלו לחיות יותר טוב את העולם, אם יחשבו שהם יודעים סביר להניח שיאלצו אחד את השני לחיות לפי דרכם. אני אישית וויתרתי על הידיעה, אני מחליט ואינני מתחמק מאחריות, אבל אינני טוען ליידעה, אלא להבנה המקסימלית שאני אישית יכולתי להגיע.