תהיות לגבי הפורום הזה

[אור העצובה]

תהיות לגבי הפורום הזה

משום מה נדמה לי שבין השורות הכואבות והרבות שכתובות בפורום הזה מסתתרים סיפורי אבדן שבתחושה ראשונית אינטואיטיבית שלי נקשרו רובם המכריע בסרטן. נדמה כאילו רב הכותבות/ים הם צעירים במיוחד כאלה שאבדו את אמם במה שנופל תחת ההגדרה של "בטרם עת". ברור לי שאני טועה. אבל זאת התחושה האופפת. האם מתנהלים קשרים מעבר לשורות? האם חלק מהשותפות/ים כאן מתכתבים ביניהם באפיקים אחרים? לא שזה משנה, יותר סקרנות. מוזר לי השילוב של האינטימיות הזאת של לשתף את נבכי הנפש עם אנונימיים ולא לדעת באמת את הסיפור שמאחורי המסך הזה שנקרא פורום. לא השתתפתי במפגש ולא בטוחה שהייתי מעוניינת. אשמח לתגובות.

 

[mykal]

מגיבה לך פעמים,

פעם אחת על מה שלא הגבתי אתמול כי לא הייתי כאן.
נראה לי שאני במקומך, הייתי נגשת למצבה,
אומרת 'שלום' כן נפגשת בבית העלמין. אותי זה בטוח היה מרגיע.
אני יודעת שלא הייתי בוכה שם, אבל 'מתפרקת' אחרי.
'המפגשים' הבלתי מתוכננים-מלמדים על החיים.

לגבי תהיתך,אם האוירה היא של נפטרים ממחלת סרטן.
אין לי מושג.
אני יתומה מגיל צעיר והכותרת 'בטרם עת' הולמת.
אבל אימי נפטרה מ'נוריזמה' במוח בעברית 'מפרצת'
אבל היא אבדה הכרה מידית ושכבה כך כמעט חודשים.

אין לי קשרים עם אנשים מכאן מעבר לכתיבה בפורום.

 

[נילס15]

היי

אני חלק מאותן בנות שאמן נפטרה מסרטן וכן אני צעירה (20), אבל יש כאן גם המון מקרים אחרים. לדג, יש פה איש מישהי עם ילדים בגילי. בכל מקרה אם את מרגישה כאן מעין אוירה שכזו שאני לא יכולה להעיד האם היא נכונה או לא, אולי זה נובע מזה שאצל כל מי שהאובדן היה ״טרם עת״ כלשונך חיפשנו יותר מענה דוגמת הפורום הזה..

ולי בהחלט יש קשרים עם נשים מעבר לפורום, היה לי מרגש ומדהים בכל אחד מהמפגשים שנכחתי בהם ( ולכן ניסיתי לארגן אחד) ואני בקשר די רציף בפייסבוק עם חלק מהבנות שפגשתי במפגשים.
מקווה שעניתי,

 

[א ו ח נ ה]

היי אור

במיקרה שלי אמא שלי נפטרה מעלפון פתאומי שבעקבותיו לא הגיע חמצן למוח - מה שגרם למוות מוחי לאחר יומיים
והיא היתה בריאה לחלוטין ללא שום מחלות רקע.
ממש נלקחה ככה פתאום באמצע החיים.
אני בקשר עם כמה מהפורום גם בפייסבוק, עם מישהי ספציפית במיוחד שאני מתכתב איתה המון והיתה לי
לעזר ב-3 חודשים וחצי המטורפים והכואבים שעברתי.
הפורום הזה ללא ספק עוזר במידה כלשהי.

 

[אור העצובה]

לאוחנה

תודה על התגובה. עצוב לי מאוד לשמוע על האופן בו מתה אמא שלך. בטח שוק נוראי. לא מנחם אבל- נחסכו ממנה חיי סבל /נכות שספק אם הייתה מסוגלת לשאת. הכאב הוא שלנו שנשארנו כאן. אתה בטח יודע או לא מקשר שאני חברה שלך גם בפייסבוק אבל שם כמובן אפשר לתקשר חופשי רק באינבוקס. שלשום ראיתי פוסט של מישהי ש"חברה" שלי בפייס (יש לנו 42 משותפים שאבדה גם היא את אמא שלה ומרבה לכתוב על זה אז הגבתי לה והצעתי לה להצטרף לכאן והיא שמחה לשמוע על האופציה. שוב- מאחלת לך ולכל השאר שכאן שנה פחות עצובה.

 

[אשבל1]

בשבילי הפורום הוא בית וירטואלי , אשר מאחד

בנות ונשים בכל גיל , אני אצטט את דברי הפתיחה אשר נמצאים ב"אודות הפורום" , שכתבה סקאלי עם הקמת הפורום:
שלום לכן. אני מניחה שגם אתן מכירות את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר, כמעט אינטואיטיבית, בין בנות שפוגשות בנות אחרות ללא אם. אנחנו, שבשתיקה מבינות זו את זו, יותר משאי פעם נוכל להסביר למישהו שלא חווה זאת, במילים. השנה, בכ"ח בתמוז, כשהדלקתי נר זכרון ביום השנה למות אמי, חישבתי כמה שנים היא כבר איננה איתנו, ופתאום הלמה בי התובנה שכבר חצי מחיי שלי בדיוק, אמי אינה בחיים. היא תמיד כל כך חסרה, אך הפעם, הסמליות שבתזמון הממה אותי. בתקופה שעברה מאז, חשבתי לא מעט על המשמעויות של חיים לא אם, ללא אמא שלי. אז גם הרגשתי את הצורך הנובע בי לעשות משהו בעל משמעות בענין, גם לזכרה, גם בשביל עצמי, וגם בשביל בנות אחרות שותפות לגורל. ברצוני לצטט כאן קטע קצר מהמבוא לספר בנות ללא אם, קטע שמבטא במידה רבה את הסיבה שבגללה בחרתי להקים את הפורום הזה. "ככל שלמדתי לאטי לחלוק מידע על מותה של אימי, התחלתי לפגוש נשים אחרות שאיבדו את אמותיהן בילדותן או בשנות העשרה שלהן. ... מצאנו בקרבנו קווי דמיון שמעולם לא הבחנו בקיומם אצל חברות אחרות: תחושה חריפה של בידוד מהמשפחה; מודעות חדה להיותנו בנות-תמותה; תחושה כללית שההתפתחות הרגשית שלנו 'תקועה', כאילו מעולם לא התבגרנו לגמרי מעבר לגיל בו היינו כשאמותינו מתו; הנטיה לחפש הענקה במסגרת מערכות יחסים עם בני-זוג שבשום פנים ואופן אינם יכולים לתת לנו את מלוא צרכינו; והמודעות לכך שהאובדן בגיל מוקדם עיצב, הקשיח ואף ... סייע לנו לחולל שינויים שאולי לא היינו מגיעות אליהן אלמלא כן. הנשים האלה הבינו איך הרכבת שלי ירדה פתאום מהפסים בגיל 17 [גיל פטירת אמה של המחברת – ס.] והותירה אותי בשטח לא מוכר, בלי מפה או כרטיס הבייתה, מפני שזה קרה גם להן" (הופ אדלמן, בנות ללא אם). מספר הבהרות: בפורום הזה אני מקווה ליצור מרחב בו נשים שחוו את החוויה של אובדן אם, או שנמצאות כעת בתוך התהליך, יוכלו לשתף ביניהן חוויות, זכרונות, תובנות, וגם תמיכה ועידוד. באובדן אם הכוונה היא לא רק למוות בטרם עת אלא גם להתאבדות, נטישה, פירוד פיזי, נטישה נפשית, ניתוק מנטלי [כמו במקרה של מחלת נפש] או כל צורה של היעדרות האם מחייה של הבת. כל רגש שעולה כאן הוא לגיטימי, גם כאב, וגם שמחה, גם כעס, וגם השלמה. חשוב לזכור כי אנשים שונים עשויים לחוות אירועים בצורות שונות מאיתנו, ואין דרך אחת נכונה להתמודד, או רגש אחד שיש לחוש. אני מזמינה אתכם להצטרף, ומקווה שתמצאו פה בית חם, אוזן קשבת, ולב מבין.

כמובן שעם השנים שהפורום פעיל מתווספות , מתחלפות וחוזרות שוב הנשים הכותבות, ואנו רואים שהכאב לאבד אם הוא בכל גיל, כל אבדן הוא קושי עצום בפני עצמו.

אמא שלי נפטרה ממחלה, שהיא לא סרטן, היא הייתה בת 40 ואני הייתי בת 17, את הפורום גיליתי לפני כשבע שנים בעיקבות כתבה, ומאז אני כאן, השתתפתי בשלושה מפגשים, היות ואני צפונית ,לא תמיד נוח וקל להגיע למפגשים במרכז, גם אני שומרת על קשר עם מספר בנות דרך הפייסבוק, המקום שבו אני משתפת תחושות, כאבים וכו' הוא כאן ולא בפייסבוק

מקווה שכולכן תמשכנה להרגיש נוח לכתוב, להיתמך ולתמוך

 

[אור העצובה]

תודה אשבל.

תודה על הכל. תודה על הפורום. רציתי לומר שלמרות שאבדן אם בגיל צעיר מאוד הוא בלתי נתפס ומותיר חלל בלתי ניתן למילוי אבל מסתבר שגם בגילאים מאוחרים יותר ובמיוחד בחיים הקדתחתניים של היום, אבדן אם גם בגילאים מאוחרים יותר מותיר פצע שלא מגליד.
כל פעם שמגיעה/מגיע מישהי/הו חדש זה מעציב. פרדוקסלי יחסית לפורומים אחרים. אבל מתקופת היתמות האישית שלי הקצרה יחסית- 14 חודשים למדתי שאי אפשר לדבר על הנושא הזה אם מי שלא שם/הייתה שם. אין הרבה מה לשוחח אינפורמטיבית ואנשים מסתפקים בבעיות שלהם. מעדיפים להיות מוקפים בשמחה ולא בעצב וזה מובן. מצד שני קיים הצורך הזה לשתף רגשית ועל כך אני כ"כ מודה

 

[אשבל1]

אמא יש רק אחת

ולא נוכל למצוא אמא אחרת, ולכן תמיד ובכל גיל בו מאבדים אמא היא תהיה חסרה, תמיד יהיו חוויות שלא נוכל לחוות ביחד, שיחות שלא עשינו וכו', הקשר בן אמא לבת (ולילדים בכלל) הוא משהו שבדרך כלל , ביחסים תקינים , נותן המון ביטחון רגשי וגם פיזי, ואמנם גם בזכות האמהות שלנו אנחנו מי שאנחנו, ואנחנו שורדות אבל החוסר ענק ועצום.

וגם אני מודה לך ולכל הכותבות והמשתתפות, המאפשרות למקום הזה להתקיים, ויש לנו עם לדבר

 

[ירדנה הקטנה]

הי אור

כשהתייתמתי מאימי, לפני כ-4 שנים, הייתי בת כמעט 34... כבר לא ילדונת

גם לי קצת קשה החשיפה והשיתוף עם מי שאיני מכירה באופן אישי (כמי שגם חוותה קשר וירטואלי בפורום אחר, לפני מספר שנים, עם מישהי שלבסוף התגלתה כמתחזה סדרתית) ולכן לי אישית יותר קל לכתוב/להתייחס לבנות שכבר פגשתי במפגשים ואני יכולה לחבר את הניק לפנים

ובהזדמנות זו רוצה להודות למנהלות ולבנות על השיתוף, החיזוק, החיבוק... אז תודה

 

[shira323]

היי אור

לגבי התהיות שלך...

איבדתי את אמא שלי לפני שנה וארבעה חודשים, אמי נפטרה כתוצאה מוירוס קטלני שתקף בכבד,
עד היום אין ממצאים אחידים.
אני בת 37 כיום, כך שגם אני לא ממש "ילדה"....

הקשר שלי עם בנות שאיבדו את אימן נוצר כתוצאה מסדרת מפגשים פנים אל פנים,
לא נכחתי במפגשי הפורום ואשמח לקחת חלק במפגש עתידי....

אני בהחלט מוצאת נחמה כאן בפורום, לא תמיד אני פעילה באופן רציף, אבל מגיחה לפרקים...
תודה לכולכן על ההקשה והתמיכה)
שירי

 

[אור העצובה]

לאור ולשירה

תודה על התגובה ועל השיתוף. אשמח להיות בקשר. שמי בפייסבוק ORNA DAR

 

[אדוה ר]

היי אור

אמא שלי נפטרה לפני 19 שנה מניתוח פשוט שהסתבך. ממש לא מתוכנן... אני הייתי בת שבע, ממש ילדונת...

הפורום הזה מספק חום ותמיכה והבנה שקשה למצוא במקום אחר. אני חושבת שרק בת ללא אם יכולה להבין איך כל דבר, הכי יומיומי והכי פשוט יכול "להפעיל את הטריגר" ולפתוח נהר של רגשות שאנשים "רגילים" לא תמיד מצליחים להבין.
רק בת ללא אם יכולה להבין עד כמה זה אומר לחיות עם האובדן ולא "להתמודד ולהמשיך הלאה".

אני הייתי בכמה מפגשים, לא היה פשוט להגיע בהתחלה, אבל מדהים כמה הרגשתי במקום מהרגע הראשון. ומדהים כמה המפגשים אופטימיים, וכמה הם מחזקים. הייתי ממליצה לך. לצערי אני לא גרה בארץ יותר אז אני לא ממש יכולה להגיע למפגשים (ובנימה זו אני אוסיף שהם חסרים לי...)

 

[אור אורה]

תשובה מ"וותיקה"

יקירתי, אני בפורום הזה בערך שש שנים. אפילו אולי יותר. כבר לא זוכרת. גיליתי אותו במקרה, או שלא. אמא שלי באמת נפטרה מסרטן והייתי בת 31 והיא בת 57. הכאב, הוא כאב הוא כאב. היו כמה מפגשיי פורום כשסקאלי הייתה מנהלת הפורום. האמת ? רוב המפגשים הללו נערכו בבייתי. כדי לארגן מפגש כזה פשוט צריך ליצור אותו. הבית שלי פתוח לקראתן בתיאום מראש, תמיד. במשך הזמן השתניינו, התבגרנו יחד. יש קשרים שהעמיקו מעבר למילים שנכתבות פה. ויש קשרים שלא. ולדעתי, זהו טיבם של קשרים. החיים של כולנו מאוד דינמיים והעיסוקים שלנו שונים זה מזה. אני למשל לומדת פעמיים בשבוע, עובדת במשרה מלאה ויש לי ילדים גדולים: 21, 19 ו-15. כך שמן הסתם הצרכים שלי שונים מצרכים של נערה או של אישה בתחילת גידול הילדים שעדיין זקוקה לעצות טובות מתוך נסיונה של אימה. ואין לה את העצות הללו.
מלכתחילה הייתי פעילה ומשתפת בפורום. מצאתי שהריחוק והחוסר הכרות עוזרים לי לשתף בדברים שהתביישתי כבר לשתף את הקרובים לי. כי יש מן תחושה, שאני בטח לא הראשונה שחווה אותה. שמצפים מאיתנו לפחות מאלו שלא התייתמו בגיל מאוד צעיר, להתגבר. להמשיך הלאה. יש לך ילדים קטנים, יש לך בעל. יש לך בשביל מה לחיות. זה טבעו של עולם שילד קובר את ההורה שלו. וזהו. תחיי עם זה. וזה שאמא שלי שהייתה החברה הכי טובה שלי בעולם, אשת סודי מתה תוך חצי שנה בייסורים והיה לי קשה. לא ממש עניין את הסביבה הקרובה שלי. מצאתי באופן אישי בפורום הזה כתף לבכות עליה, מקום חם מאוד ומחבק. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. טיפול עדין ומסור ולא "תתבגרי, תתגברי ותמשיכי הלאה". שלא ממש עוזרים ותומכים.

מקווה שעזרתי ותרמתי במשהו, תמשיכי לבוא!