תהום הנשייה.
פגישה אקראית - מביטה בעייני, כמו נץ מנצנץ מתחתיי
מבט של תמיהה, מהול בבהלה, אך יחד עם שנאה, כל כך לא ברורה.
נשימה נעתקת, רוח שותקת.
ציפורים מצייצות, אורח רוח עוברים בשקט.
הרחוב נעצר. הכל משתקק.
ולרגע חושבת- האם זה עוצמתי מדיי,? האם מגזימה אני ברגשותיי?
האם את חשה עוצמות דומות? ואיך נהיונו כל כך משוגעות? שגופי צמא לדעת גופך, ששכח לך את כל מעשי נפשך???!
ואני מתארת לעצמי, בלי שנתראה,
שזה חוזר לי, עובר לך. עובר לי, חוזר לך.
לו רק היה לך את האומץ לחיות , לשים פס על כולם, ולהגיע עד לכאן. לא לשלוח שליחים, להגיד את שעל לבך. לא להשאיר את מצוקותייך על גרונך.
אני נזכרת בעינייך שהסתכלת עליי עמוקות. שאהבת אותי בגופך, אך העיניים לא משקרות. העיניים שנצצו, והחוויה שנשארה, מי יודע, אולי אלוהים עוד מסדר לנו עוד דרך לבחירה.
למרות שיודעת שהכל אבוד, האופי שלנו לא משתלב. סיפור כמו שלנו, אפילו הטלוויזיה לא תתלהב, ללהק...
עמוד הצביון, כלומר האופי, לא ישתנה, קיבלתי אותך כמו שאת. אבל דבר אחד, שלא התפשרתי, ולא הבנת, זה הכבוד שחי. לדרוך עליי , זה לא אפשרי. יודעת שאת לא ראית זאת כדריכה, או אולי שיחקת אותה קצת תמימה. לא בכל מחיר אפשר לקבל, גם אני דורשת טיפה של תשומת לב.
ואת, אמרת שאת אוהבת אותי בכל ליבך. אבל את יודעת מהו פירוש לאהוב? הפירוש לאהוב זה לכבד את השני, לאהוב מכל הלב , לכבד, לא להתבייש. לא להסתיר , לא לבגוד, אם האמנתי לכל הדרך וגיליתי שבגדת בי גם מוסרית וגם שקרית, איך נוכל לחזור להיות ביחד?
יודעת שאת רוצה, אך בדרך שלך, זה נורא אנוכי, ללא פשרה מצדך, ללא מחיר, רוצה לטרוף את הקלפים, ללא כאב. אך העולם מלא כאב וייסורים, ועל מי שאוהבים כן נלחמים.
מאחלת לך כל טוב ובהצלחה בחיים, שתאהבי מהלב ותתחזקי מהכאב. אי אפשר לברוח המצוקה, כמו שאת ניסית, בלשבת על המדוכה.
הסתכלת על עצמך באמת ובתמים, אמרת שהקרבת כשסיכנת עצמך, אבל מה שסיכנתי לא הערכת , עשית לי את המוות.
אבל אחרי כל מה שהיה, אני זוכרת את הטוב שלנו. שליטפת אותי בזרעותוייך. שנתת לי לישון תחת החזה שלך. שליטפתי אני את פנייך. שהתקלחנו יחדיו , ונשקתי תחת שפתייך. שפתייך הנוגות, הרכות והבשריות. כאילו נוצרו הן, כפרות משורטטות.
ועינייך שלא ידעו לשקר, שיער הגולש הנעים למגע, שליטף אותי, כדרך השממה.
נגע בי, ישנת בחיקי. נרדמנו ערומות כביום היוולדינו. כעובר מקופל אחת בזרועותיה. בחיבוק חם , שרק את יודעת מה הוא נוגע. הקשבנו לנשימות אחת של השניה. והנשיקות הרכות התשוקתיות, המצמררות, הבריחות מהעולם, ממציאות אחרת, שלא יתפסו, שלא יגעו, בדבר רק שלנו.
אך החיים חזקים מכל, ואנחנו בני אדםעם רגשות, מוסר , ולכן המציאות הראתה לנו אחרת.
בתקווה שאצליח לעקור אותך מראשי.
או יותר נכון מלבי.
שלא אחשוב מתי אראה אותך באקראי, ואיך לא פגשתי אותך מאז אותו לילה נדוש.
ואיך ךא התקשרת לשמוע קולי וניתקת.
כמו שנהגת לעשות חדשות לבקרים, ימים כלילות.
ואיך את כבר לא זקוקה לי.
ואיך את כבר לא... זקוקה לחיבוקיי,
לחום גופי, למושא אהבתי.
האם זה מצדיק את הנ״ל?
את הפגיעה האינסופית שעד היום איננה נעקרת מליבי?
מילא היה מסתיים בטוב, ככלות הכל, יש הרבה ואני מבינה, שאינן בשלות לצאת החוצה, אך למה לבגוד, לשקר, להתבייש בי, להסתיר עד כדי לשקר לי לעצמי? חשבתי שאנחנו כוח, הבטחת שאנחנו אחד..
סמכתי עלייך כעל מישהו אחד
איך אוכל להאמין באחר? אחרי שגיליתי עולם וטרף אחר?
כאילו לבוקר שונה התעוררתי,
אותך למציאות שונה לא הכרתי,
כאילו את שהיית שם תמיד,
נוכחת איתי ברגעי השלווה,
נעלמה באחת כלא הייתה לעולם.
ואני חושבת, איך בן אדם יכול לשחק את המשחק,
להיות כלכך תלת מימדי, בסוף הכל מתגלה , אחד לשני, למה על חשבוני, נתתי לך את כל כולי, ריסקת את לבי, את מלוא מצבורי, את כל אהבתי.
כבר עבר דיי זמן, החורף מתדפק על חלוני, ועל חלונך. שתינו דמיינו איך יחדיו נאהב בפוך כשחורף עכשיו.. כששוקו חם או קפה ארומה נשגב על אדן החלון.. ואדים קרים של ברד יצרו לב ואת שמינו..
נראה סרט שאנו כה אוהבות.. ואף אחד לא יפריע לשקט הזה, לשלווה שרק אני ואת יוצרות. כי אין חיבור כזה בין שתיים אחרות, יש חיבור אחר, אבל אהבת את ההרמוניה שנוצרה בנינו, מאין אידיליה, היה לנו טוב.
לשמוע את נשימותייך מעבר לכתפי, לראות את עינייך נוצצות על גבי. עורנו קופא כעור בוורז, מפני שקצת הגיע החורף עכשיו.. אך אותך, זה לא מעניין, את כמהה לראות את גופי הערום.., מפשיטה אותי אט אט בזרועותייך, מנשקת ברכות בשפתייך. מורידה אט אט בשקט רחום, מקשיבה לחום הגוף, לטפמרטורה שלנו, ואוהבת את מה שרואה לפנייך.
מעריצה כל חלק בגוף, שלמה איתו כאילו שלך הוא. מלטפת, אוהבת, כעושות אהבה. כמשהו שלם, כסיפוק של אהבה, ולא רק.. כסיפוק של צריכה.
הכימיה שלנו לא תהיה עם אחר, תמיד אמרנו שלא משנה איך ייגמר, ידענו שלא נמצא כזאת עם אחר. ליטפתי אותך בזרועותיי שלי, נשקתי לך באוזניי בכף ידיי. הזזתי שיערך הגולש לאחור, ונשקתי גבך כאילו אין לנו עוד אור.
אט אט התקלחנו יחדיו , פושטות ומצחקקות כשובבות כאחד, הגיל יעבור וניזכר בקלות, איך ליטפנו, נשקנו והמים זרמו, לפיה שלי , השקת בתוכך, את המים שלי, ניזונה אני ממך.
נקיות למתווה, נכנסו למיטה, ישנות אנו כתינוקות בהתחלה. מקוות ליום טוב למחרת שהכל לא ידע, זאת מציאות של בריחה, ללא מענה לאחר, שאף אחד לא ידע, את מה ששלנו כאן שייווצר.
האם זה מצדיק את הנ״ל?
את הפגיעה האינסופית שעד היום איננה נעקרת מליבי?
מילא היה מסתיים בטוב, ככלות הכל, יש הרבה ואני מבינה, שאינן בשלות לצאת החוצה, אך למה לבגוד, לשקר, להתבייש בי, להסתיר עד כדי לשקר לי לעצמי? חשבתי שאנחנו כוח, הבטחת שאנחנו אחד..
סמכתי עלייך כעל מישהו אחד
איך אוכל להאמין באחר? אחרי שגיליתי עולם וטרף אחר?
כאילו לבוקר שונה התעוררתי,
אותך למציאות שונה לא הכרתי,
כאילו את שהיית שם תמיד,
נוכחת איתי ברגעי השלווה,
נעלמה באחת כלא הייתה לעולם.
ואני חושבת, איך בן אדם יכול לשחק את המשחק,
להיות כלכך תלת מימדי, בסוף הכל מתגלה , אחד לשני, למה על חשבוני, נתתי לך את כל כולי, ריסקת את לבי, את מלוא מצבורי, את כל אהבתי.
ושוב את, אותי סוחפת. בחלומותיי, בריגשותיי, במלןא הוויתי.
כפצע קרוע לא נסגר ולא ידוע
כסחף של ים וקצף שוקע
כשובך של יונים שמרחפות מעל הגלים
ונושבות עם כיוון הרוח, אל מעבר לעצים
כחופשייה ואיתנה וניחוחה הסתובבה
טיילה סביב העיר מכורח הברירה
ואין אהובתה כיבדה את האומץ שלה
אך יותר חשוב, אין כיבדה אותה עצמה
לא העריכה את מזמור הניגונים
שהעניקה המאהבת בשלווה של סיכונים,
בימים כתיקונם את כל כולה נתנה היא,
את עצמה, את רוחה , את פיזיותה ועבודתה.
לא נשאר לה כוח לתת לאחרים, איבדה חברותייה וקשריה עם אחרים. הרחיקה ממשפחתה מכורח התחשבותה באהבתה , בזמן הרב שבילתה עמה .
וכרעם ביום בהיר, כנשימה נעתקת, כתהום מתחולל, כנשימה שנעמדת דום ומפסיקה אט אט רגע לנשום, מבינה המאהבת לאן נפלה, לאיזה בור כרתה לעצמה: שאהבתה הגדולה שיקרה לה כל הזמן, אמרה לה דברים, ולשניה אחרים. לא הציגה בפני המרובים. ונסתה לתפוס את החבל משני קצות העיר. לפחות שתודה שמתביישת בי. שלא תשקר לי בעיינה הנוצצות . שמסתכלות לי ישר וחדרות אל תוך הנשמות . ואחכ תתכחש ותתכנס בחזרה , תתביש במי שהיא, ותאשים אותי בהגדרתה. כשהאירוניה היא שאני התפוסה, אני היא הסטרייטית, והיא הנבוכה. כדי לצאת טוב מהסיפור והכברה, יצאה היא בנס ובדממה. לא כיבדה והפילה עליי בפני סביבתה, הכל שנאו, צעקו ולעגו. כרעם ביום בהיר, כאשמה באהבתה. וכך נכלמתי אני לתוכי, לאחר שנחשפתי לעולם נהדר, תפסתי עצמי ששגיתי כל כך, הכל מפגיעה, גדולה כל כך.
פגישה אקראית - מביטה בעייני, כמו נץ מנצנץ מתחתיי
מבט של תמיהה, מהול בבהלה, אך יחד עם שנאה, כל כך לא ברורה.
נשימה נעתקת, רוח שותקת.
ציפורים מצייצות, אורח רוח עוברים בשקט.
הרחוב נעצר. הכל משתקק.
ולרגע חושבת- האם זה עוצמתי מדיי,? האם מגזימה אני ברגשותיי?
האם את חשה עוצמות דומות? ואיך נהיונו כל כך משוגעות? שגופי צמא לדעת גופך, ששכח לך את כל מעשי נפשך???!
ואני מתארת לעצמי, בלי שנתראה,
שזה חוזר לי, עובר לך. עובר לי, חוזר לך.
לו רק היה לך את האומץ לחיות , לשים פס על כולם, ולהגיע עד לכאן. לא לשלוח שליחים, להגיד את שעל לבך. לא להשאיר את מצוקותייך על גרונך.
אני נזכרת בעינייך שהסתכלת עליי עמוקות. שאהבת אותי בגופך, אך העיניים לא משקרות. העיניים שנצצו, והחוויה שנשארה, מי יודע, אולי אלוהים עוד מסדר לנו עוד דרך לבחירה.
למרות שיודעת שהכל אבוד, האופי שלנו לא משתלב. סיפור כמו שלנו, אפילו הטלוויזיה לא תתלהב, ללהק...
עמוד הצביון, כלומר האופי, לא ישתנה, קיבלתי אותך כמו שאת. אבל דבר אחד, שלא התפשרתי, ולא הבנת, זה הכבוד שחי. לדרוך עליי , זה לא אפשרי. יודעת שאת לא ראית זאת כדריכה, או אולי שיחקת אותה קצת תמימה. לא בכל מחיר אפשר לקבל, גם אני דורשת טיפה של תשומת לב.
ואת, אמרת שאת אוהבת אותי בכל ליבך. אבל את יודעת מהו פירוש לאהוב? הפירוש לאהוב זה לכבד את השני, לאהוב מכל הלב , לכבד, לא להתבייש. לא להסתיר , לא לבגוד, אם האמנתי לכל הדרך וגיליתי שבגדת בי גם מוסרית וגם שקרית, איך נוכל לחזור להיות ביחד?
יודעת שאת רוצה, אך בדרך שלך, זה נורא אנוכי, ללא פשרה מצדך, ללא מחיר, רוצה לטרוף את הקלפים, ללא כאב. אך העולם מלא כאב וייסורים, ועל מי שאוהבים כן נלחמים.
מאחלת לך כל טוב ובהצלחה בחיים, שתאהבי מהלב ותתחזקי מהכאב. אי אפשר לברוח המצוקה, כמו שאת ניסית, בלשבת על המדוכה.
הסתכלת על עצמך באמת ובתמים, אמרת שהקרבת כשסיכנת עצמך, אבל מה שסיכנתי לא הערכת , עשית לי את המוות.
אבל אחרי כל מה שהיה, אני זוכרת את הטוב שלנו. שליטפת אותי בזרעותוייך. שנתת לי לישון תחת החזה שלך. שליטפתי אני את פנייך. שהתקלחנו יחדיו , ונשקתי תחת שפתייך. שפתייך הנוגות, הרכות והבשריות. כאילו נוצרו הן, כפרות משורטטות.
ועינייך שלא ידעו לשקר, שיער הגולש הנעים למגע, שליטף אותי, כדרך השממה.
נגע בי, ישנת בחיקי. נרדמנו ערומות כביום היוולדינו. כעובר מקופל אחת בזרועותיה. בחיבוק חם , שרק את יודעת מה הוא נוגע. הקשבנו לנשימות אחת של השניה. והנשיקות הרכות התשוקתיות, המצמררות, הבריחות מהעולם, ממציאות אחרת, שלא יתפסו, שלא יגעו, בדבר רק שלנו.
אך החיים חזקים מכל, ואנחנו בני אדםעם רגשות, מוסר , ולכן המציאות הראתה לנו אחרת.
בתקווה שאצליח לעקור אותך מראשי.
או יותר נכון מלבי.
שלא אחשוב מתי אראה אותך באקראי, ואיך לא פגשתי אותך מאז אותו לילה נדוש.
ואיך ךא התקשרת לשמוע קולי וניתקת.
כמו שנהגת לעשות חדשות לבקרים, ימים כלילות.
ואיך את כבר לא זקוקה לי.
ואיך את כבר לא... זקוקה לחיבוקיי,
לחום גופי, למושא אהבתי.
האם זה מצדיק את הנ״ל?
את הפגיעה האינסופית שעד היום איננה נעקרת מליבי?
מילא היה מסתיים בטוב, ככלות הכל, יש הרבה ואני מבינה, שאינן בשלות לצאת החוצה, אך למה לבגוד, לשקר, להתבייש בי, להסתיר עד כדי לשקר לי לעצמי? חשבתי שאנחנו כוח, הבטחת שאנחנו אחד..
סמכתי עלייך כעל מישהו אחד
איך אוכל להאמין באחר? אחרי שגיליתי עולם וטרף אחר?
כאילו לבוקר שונה התעוררתי,
אותך למציאות שונה לא הכרתי,
כאילו את שהיית שם תמיד,
נוכחת איתי ברגעי השלווה,
נעלמה באחת כלא הייתה לעולם.
ואני חושבת, איך בן אדם יכול לשחק את המשחק,
להיות כלכך תלת מימדי, בסוף הכל מתגלה , אחד לשני, למה על חשבוני, נתתי לך את כל כולי, ריסקת את לבי, את מלוא מצבורי, את כל אהבתי.
כבר עבר דיי זמן, החורף מתדפק על חלוני, ועל חלונך. שתינו דמיינו איך יחדיו נאהב בפוך כשחורף עכשיו.. כששוקו חם או קפה ארומה נשגב על אדן החלון.. ואדים קרים של ברד יצרו לב ואת שמינו..
נראה סרט שאנו כה אוהבות.. ואף אחד לא יפריע לשקט הזה, לשלווה שרק אני ואת יוצרות. כי אין חיבור כזה בין שתיים אחרות, יש חיבור אחר, אבל אהבת את ההרמוניה שנוצרה בנינו, מאין אידיליה, היה לנו טוב.
לשמוע את נשימותייך מעבר לכתפי, לראות את עינייך נוצצות על גבי. עורנו קופא כעור בוורז, מפני שקצת הגיע החורף עכשיו.. אך אותך, זה לא מעניין, את כמהה לראות את גופי הערום.., מפשיטה אותי אט אט בזרועותייך, מנשקת ברכות בשפתייך. מורידה אט אט בשקט רחום, מקשיבה לחום הגוף, לטפמרטורה שלנו, ואוהבת את מה שרואה לפנייך.
מעריצה כל חלק בגוף, שלמה איתו כאילו שלך הוא. מלטפת, אוהבת, כעושות אהבה. כמשהו שלם, כסיפוק של אהבה, ולא רק.. כסיפוק של צריכה.
הכימיה שלנו לא תהיה עם אחר, תמיד אמרנו שלא משנה איך ייגמר, ידענו שלא נמצא כזאת עם אחר. ליטפתי אותך בזרועותיי שלי, נשקתי לך באוזניי בכף ידיי. הזזתי שיערך הגולש לאחור, ונשקתי גבך כאילו אין לנו עוד אור.
אט אט התקלחנו יחדיו , פושטות ומצחקקות כשובבות כאחד, הגיל יעבור וניזכר בקלות, איך ליטפנו, נשקנו והמים זרמו, לפיה שלי , השקת בתוכך, את המים שלי, ניזונה אני ממך.
נקיות למתווה, נכנסו למיטה, ישנות אנו כתינוקות בהתחלה. מקוות ליום טוב למחרת שהכל לא ידע, זאת מציאות של בריחה, ללא מענה לאחר, שאף אחד לא ידע, את מה ששלנו כאן שייווצר.
האם זה מצדיק את הנ״ל?
את הפגיעה האינסופית שעד היום איננה נעקרת מליבי?
מילא היה מסתיים בטוב, ככלות הכל, יש הרבה ואני מבינה, שאינן בשלות לצאת החוצה, אך למה לבגוד, לשקר, להתבייש בי, להסתיר עד כדי לשקר לי לעצמי? חשבתי שאנחנו כוח, הבטחת שאנחנו אחד..
סמכתי עלייך כעל מישהו אחד
איך אוכל להאמין באחר? אחרי שגיליתי עולם וטרף אחר?
כאילו לבוקר שונה התעוררתי,
אותך למציאות שונה לא הכרתי,
כאילו את שהיית שם תמיד,
נוכחת איתי ברגעי השלווה,
נעלמה באחת כלא הייתה לעולם.
ואני חושבת, איך בן אדם יכול לשחק את המשחק,
להיות כלכך תלת מימדי, בסוף הכל מתגלה , אחד לשני, למה על חשבוני, נתתי לך את כל כולי, ריסקת את לבי, את מלוא מצבורי, את כל אהבתי.
ושוב את, אותי סוחפת. בחלומותיי, בריגשותיי, במלןא הוויתי.
כפצע קרוע לא נסגר ולא ידוע
כסחף של ים וקצף שוקע
כשובך של יונים שמרחפות מעל הגלים
ונושבות עם כיוון הרוח, אל מעבר לעצים
כחופשייה ואיתנה וניחוחה הסתובבה
טיילה סביב העיר מכורח הברירה
ואין אהובתה כיבדה את האומץ שלה
אך יותר חשוב, אין כיבדה אותה עצמה
לא העריכה את מזמור הניגונים
שהעניקה המאהבת בשלווה של סיכונים,
בימים כתיקונם את כל כולה נתנה היא,
את עצמה, את רוחה , את פיזיותה ועבודתה.
לא נשאר לה כוח לתת לאחרים, איבדה חברותייה וקשריה עם אחרים. הרחיקה ממשפחתה מכורח התחשבותה באהבתה , בזמן הרב שבילתה עמה .
וכרעם ביום בהיר, כנשימה נעתקת, כתהום מתחולל, כנשימה שנעמדת דום ומפסיקה אט אט רגע לנשום, מבינה המאהבת לאן נפלה, לאיזה בור כרתה לעצמה: שאהבתה הגדולה שיקרה לה כל הזמן, אמרה לה דברים, ולשניה אחרים. לא הציגה בפני המרובים. ונסתה לתפוס את החבל משני קצות העיר. לפחות שתודה שמתביישת בי. שלא תשקר לי בעיינה הנוצצות . שמסתכלות לי ישר וחדרות אל תוך הנשמות . ואחכ תתכחש ותתכנס בחזרה , תתביש במי שהיא, ותאשים אותי בהגדרתה. כשהאירוניה היא שאני התפוסה, אני היא הסטרייטית, והיא הנבוכה. כדי לצאת טוב מהסיפור והכברה, יצאה היא בנס ובדממה. לא כיבדה והפילה עליי בפני סביבתה, הכל שנאו, צעקו ולעגו. כרעם ביום בהיר, כאשמה באהבתה. וכך נכלמתי אני לתוכי, לאחר שנחשפתי לעולם נהדר, תפסתי עצמי ששגיתי כל כך, הכל מפגיעה, גדולה כל כך.
