תגלי, בוקר טוב

[מאיה ה]

תגלי, בוקר טוב



מקווה שאת מרגישה טוב. רציתי להודות לך שוב ולהגיד שאני כבר מתחילה להרגיש בבית. ועוד דבר, מהניסיון האישי שלי. הבנתי שאת הולכת להתאשפז. קבלי את זה כמו שזה ועל תנסי להילחם נגד הרופאים. הם יודעים מה את תפקידם, ועלייך לשחק את תפקיד החולה. אני יודעת מניסיון שזה לא קל אבל לפעמים זה בילתי נמנע. אחת הבעיות במחלה הזו היא שבמשקל נמוך ומצב פיזי לא טוב, גם הצד המנטלי נפגע. מצבי רוח משתנים, דכאון, קושי להלחם ולהמשיך לסחוב. ואז לפעמים באמת אין ברירה ויש צורך באישפוז שישפר את המצב בצורה יותר מהירה. אל תקבלי מזה טראומה, תראי את הצד הטוב - מישהו יעזור לך להילחם ולעשות את העבודה הקשה כל כך. ואנחנו פה איתך כמובן... את השאר אכתוב לך במייל שלך, אוהבת (זה בילתי נימנע במקרה שלך) מאיה

 

[@tagel]

מאיה יקירתי ברוכה הבאה



מה שלומך היום? אני כל כך שמחה שאת משתלבת כאן מהר, אין לך מושג כמה זה מעודד אותי. אני גאה בך כל כך יקירה, ואולי רק אני יודעת כאן למה, אבל את תהיי כאן עוד הרבה כדי לספר לכולם את הסיפור המדהים שסיפרת לי, כי סיפור חייך עורר בי רצונות עמוקים להלחם יותר בחרוף נפש, עורר בי רצונות להצליח במאבק. הלוואי ואצליח להגיע לשלב מתקדם כמו שלך. הלוואי וכולנו נהיה בריאות וחזקות שוב, נהיה נאהבות ואוהבות, וכמו שניב המקסימונת אמרה, נדע להעריך את עצמנו יותר. מאיה יקירה, האישפוז אינו מפחיד אותי היום כמו שהפחיד אותי אז. הבנתי שזה חייב להיות לטובתי, שאני אהיה מחודשת אחר כך. זהו מאיה לבינתיים, אני מקווה שנרגיש טוב כולנו, ואוהבת לראות אותך כאן כותבת ומשתתפת (כן כן קראתי את הודעותייך למטה-אני קוראת הכלללל, כי אני אוהבת אתכם ודואגת). אוהבת אותך כי גם אצלי זה בלתי נמנע שלך תגל מכל הלב

 

[מאיה ה]

שלום, תגלי



שמחה לשמוע שאת מעודדת יותר, חזקה ומאמינה בדרכך, ואם לי יש חלק קטן בכך אני מאושרת. אני בטוחה שתוכלי לעמוד בכל הקשיים שיבואו, ותמיד אשמח ליעץ ולעזור ככל יכולי. איך עבר עלייך היום? אני מניחה שעיניין האישפוז הקרב ובא מעלה המון מחשבות ותהיות. אם מי את חולקת אותן? הלוואי ואוכל לעזור. היום שלי עבר קצת ``עקום``. כמו שכתבתי לך, אני עושה המון מאמץ להחזיק מעמד כדי לא להגיע לאישפוז כפוי - גם אם זה אומר שעלי לאכול. קשה לי עם זה, ומתסכל אותי שעד שאני מצליחה לאכול משהו, הוא לא נישאר בבטן. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה ולהתאפק, אבל יש ימים שהדחף להיפטר מהאוכל ה``מיותר ומקולקל`` חזק ממני. ויחד עם זה בא הצורך לשקר לאנשים היקרים לי, ולמצוא תרוצים למה אני חייבת ללכת לרגע אחרי הארוחה. אני גם מודעת עד עד כמה ההקאות עלולות להזיק, במיוחד עם גם כך הגוף חלש וחסר-אבל באותו הרגע זה לא משנה. המודעות והכעס על עצמי באים אחר כך. ואני עושה כל כך הרבה מאמצים להסתיר זאת- רק כדי שהאחרים לא ידאגו. אני משקרת להם ולעצמי, ואני יודעת שזה יתנקם בי אחר כך כמו בומרנג. אני שואלת את עצמי כל כך הרבה פעמים ``עד מתי?`` שזה כבר הופך לפטתי. פעם אמרתי שאלו שבע השנים הרעות, והן יגמרו מתישהו. חלפו להן השבע, עוד שנה עברה, וביום שלישי כבר ימלאו לי 23. אם לא טעיתי בספירה בשלב כלשהו מרוב שריפת תאים במוח מהמחלה הארורה הזו, השנים הטובות כבר היו אמורות להגיע. בכל מקרה - תמיד אפשר להגיד שהיה יכול להיות יותר גרוע, לא? סליחה על המצב רוח המרומם, מקווה שלא קילקלתי את שלך. אוהבת, מאיה

 

[תרנגולת]

מאיה יקירה-ברוכה הבאה



בוקר טוב. אינך צריכה להצטער על מצב רוחך.. אנחנו כאן בכדי להקשיב, לטוב ולרע, לשמוע מה שאת מרגישה לנכון לכתוב, ולתמוך בך.. מקווה שתרגישי יותר טוב. תרנגולת.

 

[מאיה ה]

תודה לך, תרנגולת



צהריים טובים גם לך. תודה שכתבת לי. אני יודעת שאני לא אמורה להצטער, אבל תמיד אני חוששת שאני מקלקלת למישהו אחר את היום, ואני כל כך לא מתכוונת. אני רגילה להשאיר את הכל בבטן, ובמיוחד את כל מה שקשור לאנורקסיה, כי אף אחד מסביבי לא יכול להבין את הרגשות הסותרים האלו. גם ההרגשה שאני לא ישרה איתם מציקה לי נורא. אני שמחה שאתן מוכנות לקבל אותי כמו שאני, ובאמת מודה לכן על ההיזדמנות ליפרוק. היה לי יום קשה היום. אולי אספר אחר כך. בכל מקרה, תודה ולהשתמע מאיה